פינה מיוחדת מאת הרה”ג הרב יוסף חי סימן טוב שליט”א שתעלה בעזרת ה’ יתברך מידי שבוע. במסגרת מדור זה, תובא בפני הגולשים היקרים חקירה מהפרשה, עם כמה וכמה יישובים מפרי עטו של הרב סימן טוב. בסוף כל משא ומתן, ישנו סיפור על מרן רבינו עובדיה יוסף זלה”ה הקשור לאותם ביאורים.
פרשת מסעי
“לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים האלה למקלט לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה” (ל”ה ט”ו)
תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלשים וששה מקומות, ואמרי לה בארבעים וששה מקומות בגר – מפני שסורו רע. [ב”מ נט:, עי’ מלבי”ם ויקרא פ”ח וקובץ המאסף שנה י”ט כרך ב’ ח”ה].
טעם א’
שהורגל במעשים רעים ולכן יש חשש שאם יקניטוהו ויצערוהו יחזור לסורו
חז”ל הורו לנו שיש להזהר בכבוד הגר יותר מכבודו של כל אחד אחר, מפני שסורו רע, בפשטות הכוונה שמעשיו רעים ועל כן יש חשש שעל ידי שיקניטנו ויצערנו יבעט בגירותו, וכן משמע לכאו’ מדברי רש”י (קדושין פב.) שפירש מה שאמרו בגמרא “כל שעסקיו עם הנשים סורו רע” שמנהגו רע, קרבתו רע, ולפי זה גם כאן הכוונה שמפני שמנהגו רע, עדיין הנהגתו הקודמת שייכת בו, לכן צריך לזהר מלהונות אותו כי מחמת כן יש חשש שיבעט בגירותו.
טעם ב’
יצר הרע של הגר גדול מיצר הרע של אחרים וצערו גדול יותר ולכן יש חשש שיבעט ויחזור לסורו
אבל הגאון רבי עקיבא איגר מוסיף כאן פשט נפלא, בהיותו מציין לרש”י (הוריות יג.) על דברי הגמרא ששאלו תלמידיו לרבי אליעזר, מפני מה הכל מושלים בעכברים, ונתנה להן מפלה יתירה שנרדפין תדיר?, אמר להם מפני שסורן רע, שנושכין אפילו גלימות ובגדים ויתד עץ מעדר אפילו שאין להם מזה שום הנאה. ומפרש רש”י “סורן רע” שיצר ליבם רע הוא יותר מדאי, “סורו” שר שלהם, כדאמר בגר שסורו רע, דהיינו יצר הרע ששר שלו רע הוא. ומבואר לפי זה שהזהירה התורה שלא להקניט ולצער נפש הגר, מפני שיצרו גדול מיצר הרע של אחרים, וכשמקניטו ומצערו, מצערו יותר מצער שהיה גורם לאחרים, ולכן יש חשש שיבעט ויחזור לסורו.
ועל פי זה מיישבים המפרשים דברי הגמרא (תענית כה:) מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה להתפלל שירדו גשמים ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה, ירד רבי עקיבא אחריו, ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו, וירדו גשמים. והיו מרננים רבנן לומר שרבי עקיבא גדול מרבי אליעזר, יצאה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו, וזה אינו מעביר על מידותיו. וקשה, אם רבי עקיבא מעביר על מדותיו ורבי אליעזר אינו מעביר על מידותיו, ודאי שרבי עקיבא גדול יותר? ומתרצים המפרשים שלעולם שניהם שווים, וכיון שהיה רבי עקיבא בן גרים, היה יצר ליבו רע יותר, וצריך התגברות גדולה לשבר מדותיו יותר מרבי אליעזר, ושכרו רב דלפום צערא אגרא ולכן נענה, אבל רבי אליעזר שלידתו היתה בקדושה לא הוצרך להעביר על מדותיו כל כך.
נפקא מינה ראשונה בין הטעמים – בגר שהתגייר בילדותו אם שייך בו טעם הציווי שהתחדש בגר
ולכאורה יש לומר נפקא מינה בין שני הטעמים, גבי גר שגדל על ברכי רבנן והתגייר כבר מקטנותו, שלפי הטעם הראשון שסורו רע מפני שהורגל והוטבע במעשים רעים בהיותו גוי, אין זה שייך באופן שנתגייר כבר בקטנותו, אבל לפי הטעם שיצרו רע יותר, טעם זה שייך גם בגר שנתגייר בקטנותו, כי מטבעו יצרו רע, וכך גם שכרו כפול ומכופל, כי לפום צערא אגרא, (אבות ה’ כ”ג).
נפקא מינה שניה – בביאור מאחז”ל קשים גרים לישראל כספחת אם נדרש לגנאי או לשבח
ויש לומר בזה עוד נפק”מ בביאור דרשת חז”ל (יבמות מז: קידושין ע:) קשים גרים לישראל כספחת, ומצינו בתוספות (שם) מחלוקת אם זה נדרש לגנאי או לשבח, דרש”י פירש שקשים לפי שאינם בקיאים במצוות ומביאים פורענות ועוד שמלמדים את ישראל ממעשיהם, וה”ר אברהם גר פירש לפי שהגרין בקיאין במצות ומדקדקין בהן קשים הם לישראל כספחת דמתוך כן הקב”ה מזכיר עונותיהם של ישראל כשאין עושין רצונו וכעין מה שמצינו גבי הצרפית (מ”א י”ז) שאמרה “מה לי ולך איש האלהים באת אלי להזכיר את עוני” שמתוך שהוא צדיק גמור היה נראה לה שמזכיר השם עוונה.
ואפשר ששני פירושים אלו תלויים בביאור מה שאמרו רבותינו שסורו של הגר רע, שאם הכוונה שהורגל במעשיו הרעים, גם כאן יש לפרש שקשים לישראל שלומדים ממעשיהם, אבל לפי הפירוש שאדרבה יצרו רע, יש לפרש שנדרש לשבח שלפי שבקיאין במצוות ומדקדקין בהם אף על פי שיצרם רע, קשים הם, שמתוך כך הקב”ה מזכיר עוונותיהם של ישראל.
נפקא מינה שלישית – אם הציווי שהתחדש בגרים שייך גם גבי בעלי תשובה
ונראה שיש כאן עוד נפקא מינה, לעניין בעלי תשובה, אם יש איסור יותר למי שמצערם, כי לפי הטעם השני שיצרו של הגר קשה יותר מטבעו, אין טעם זה שייך בבעלי תשובה. אבל לפי הטעם הראשון שסורו של הגר רע לפי שהורגל במעשיו הרעים, ממילא שייך טעם זה גם בבעלי תשובה.
וכן ראיתי לבעל תרומת הדשן (בסימן קצ”ח) שנקט כאמור שטעם זה שייך קצת גם בבעלי תשובה, שצריך להזהר בהן יותר, שלא לצערם, והוסיף בזה דבר נפלא. דהנה נשאל גבי מומר שיצא מן הכלל ועתה חזר לדת האמת, האם צריך כפרה של סיגופים גדולים שעבר על כל מצות התורה בעת המיר דתו, או שמא לא צריך כל כך?
והשיב שאין להוסיף ולהרבות עליו יותר מדאי מפני שסורו רע יותר מבעל שאר עבירות, לפי שהורגל בין הנכרים בכל שרירות ליבו ויש לחשוש פן יבעט בתשובתו. ושכן מצא בסמ”ג שאין להכביד עליו סיגופים כפי מה שהיה ראוי מטעם אחר, שאין לך סיגופים גדולים ורעים מאשר סובל בכל יום שמסתלק מכל הטובות וההנאות שהנכרים שרויים בהן, והוא היה גם כן כבר שרוי בהן עמהם, ועתה מקבל עליו תמיד פחדים ובהלות ורשעות וצרות שהאומות מצרים לישראל. וקודם ששב לא היה לו דאגה בכל זה ונמצא תשובתו גורמת לו כל סיגופים הללו. ולא דמי לשב מן העריות או רציחות דברשעו גם היה בכל צרות הללו, ותשובתו לא גורמת לו צרות הללו.
ברם בדרכו יש להוסיף, שהגם שבעל תשובה ששב מעריות ורציחות גם כשהיה ברשעו היה לו דאגת האומות שמצרים לישראל, מכל מקום הלא כיון שהורגל בכל אותם תאוות של עריות ורציחה, ועתה שב לאלהיו בתשובה שלימה והשליכם אחרי גוו, הרי גם עתה מתייסר הוא מעט או הרבה שמסלק מעליו כל תאוות נוראות אלו של עריות ומאכלות אסורות וכיוצא בזה, ונמצא עתה מתייסר בתשובתו, וייסורים אלו יכפרו כל עוונותיו, יחד עם עסק התורה בקדושה וטהרה.
אהבתו ומסירות נפשו של רבינו לגרי הצדק!
אהבתו ומסירות נפשו של רבינו לכבודן של גיירי הצדק, היו מן הדברים שבנפשו, מספרים שבאחרית ימיו רבינו החזיק בביתו איזה גר צדק שהיה מנקה את ביתו, והרבה פעמים שהיו מגישים לפני רבינו מאכלים ערבים ומיני מתיקה, היה רבינו קם ומגישם לפני הגר צדק, באומרו לו: “בכבוד, קח תאכל, הכינו לי ואיני רעב לאוכלן”!.
רבינו טרח וייגע להסיר לעז מעל גרי צדק שהתגיירו כדת וכדין, עמד בתוקף ובמסירות נפש וחשף עצמו לחיצים ובליסטראות למען צדקת גרים רבים שפסק שגירותן גירות, והם יהודים גמורים לכל דבר ועניין.
מנגד עמד רבינו על המשמר בכל תוקף שהגירות תהיה כדת וכדין, ללא כחל ושרק, כבר בשנת תשמ”ב פרסם מכתב נגד גיורים מפוקפקים וגיורי הרפורמים, שאין לנו חלק ונחלה בהם, גם בהיותו רב במצרים עמד בפרץ נגד גיורי בתי הדין שם, שלא היו מקפידים על כמה הלכות חשובות בעניני גירות, ותיקן להם כמה תקנות, (ראה אודות זה בספר אביר הרועים, ח”א עמ’ 232).
בשנת תשע”א הכשיר רבינו איזה גיורים מגיורי הצבא בדיעבד, בהסתמך על כך שהודיעו מתחילה למתגיירים עיקרי המצוות, וקיבלו עליהם עול מלכות שמים בפירוש, ומלו וטבלו כדת, ולא היתה אומדנא דמוכח לפנינו שלא ישמרו תורה ומצוות, לפיכך הכשירם, וכפי שכתב את כל זה במכתבו מיום ט’ לחודש שבט תשע”א, ונתפרסם בכל חוצות תבל. אולם למרבה הצער היו מספר עסקנים בעלי ריב ומדון שעוררו מחלוקת נגד רבינו, מתוך קנאה שנאה ותחרות שעיניהם היו כלות לראות בגדולתו ותפארתו של רבינו, שכל אשר היה עושה מצליח, וכל העם הולך לאורו ומצדיע לכבודו.
אותם עסקנים הדפיסו גילוי דעת נגד הפסק, ושירבבו את שמו של הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר שליט”א שאחר כך התברר שחתימתו הוצאה במרמה, ומיהר להודיע שאין לו שייכות לגילוי דעת זה, ועלה לביתו של רבינו שלוש פעמים לפייסו ולעודדו. גם מרן הגראי”ל שטיינמן שליט”א סירב מלכתחילה לחתום על קול קורא זה, אמנם הללו לא בחלו בשום דרך, וביקשו לקיים עצרת ענק נגד פסק ההלכה של רבינו, ומאת ה’ לא יצא זממם הרע אל הפועל, שכן כל חכמי ישראל נזעקו להגן על כבוד תורתו של מרן זי”ע והודיעו נחרצות כי ילחמו בדם ואש באם תצא אל הפועל עצרת כזו, גדולי ישראל הבינו שעצרת כזו תהיה מעשה אחר אשר לא יעשה ועלול לגרום אפילו לשפיכות דמים, וכל זאת על דבר שלא היה ולא נברא, משכך עמדו בעוז ובגאון לעצור את פני הרעה.
ובסופו של דבר היה זה מרן פוסק הדור הגרי”ש אלישיב זצוקל”ה שביקש להשקיט את המהומה כיון שרבינו גילה דעתו שגירות בלא קבלת מצוות אינה גירות, דבר שכבר כתבו רבינו בפסק ההלכה עצמה, ובעצמו הרעיש על זה, כמה פעמים, ותשקוט הארץ. (וראה עוד בארוכה בספר אביר הרועים ח”א פ”ח). ברם מעז יצא מתוק! באותו שבוע נוכחנו ללמוד שיעור מוסר מאלף במידת הענוה מרבינו!
במוצאי שבת שאחרי השבוע הסוער והנורא של פרשת הגיור, נאספו רבבות תלמידיו וחסידיו של רבינו הגדול זצוקל”ה לשיעורו השבועי, השיעור הגדול בתבל המשודר בלווין לעולם כולו ובכמה מרשתות התקשורת, שבכל מוצאי שבת היו יושבים קשבים מכל רשתות התקשורת בעולם בכלל ובארץ בפרט, ואחר כך מפרסמים בחדשות את המסרים של רבינו. ובאותו שבוע על אחת כמה וכמה…
כולם הטו את אוזנם כאפרכסת לשמוע מה יאמר רבינו בנושא שהסעיר את העולם כולו. מה יאמר רבינו אחרי שכמה חוגים מאחינו האשכנזים קידשו באותו שבוע קול רעש וזעקה נגדו? מה יאמר רבינו אחרי שלבלריהם העלו בידם דברי ארס וגנאי וקידשו מלחמת מכתבים וכתבות נגד רבינו? מה יאמר רבינו אחרי שהם רצו לקיים הפגנה ברחובה של עיר? מה יאמר רבינו אחרי שאותו שבוע העולם כולו חרד וכמעט שנעשה קרע אדיר בין הציבור הספרדי לציבור האשכנזי בארץ ישראל? מה יאמר רבינו?
הס הושלך בחלל אולם בית המדרש ברגע שהופיע רבינו למסור את שיעורו הקבוע, עיני האומה כולה היתה אל רבינו. אלפים קידמו את פניו ברוב פאר והדר בשירה ובזימרה, בתופים ומחולות. ורבינו כולו אחוז שרעפים, פוסע לכיוון ההיכל מתיישב על מקומו, ופותח מיד בשיעור הלכתי כדרכו בקודש, אין הקדמות אין הארות והערות, אין גם שום רמז ואפילו קל ביותר בכל מהלך השיעור בנוגע לפרשת הגיור!
רבינו שכל התורה גלויה לפניו ועיניו כיונים על אפיקי מים – אולי ישמיע ברמה איזה פלפול הלכתי בעניני גיור לחזק את משנתו?! אולי איזה רמז קל ביותר?! אולי איזה דברי עידוד לאלפים שחשו בצערו של רבינו?! לא! ולא! ולא!
רבינו אינו אומר כלום! ואפילו לא איזה רמז קל, אלא תורה ותורה ורק תורה. כאילו – לא פגעו ברבינו! כאילו – לא ביזו את רבינו! כאילו – לא שפכו את דמו של רבינו!
פשוט כאילו לא היה אותו השבוע כלום! כאילו לא סער העולם כולו! ורבינו לא מקדש ומשיב מלחמה, לא! רבינו מוחל על עלבונו! נורא נוראות! פלאי פלאות!
את פרשת הגיור קשה לשכוח וגם לסלוח! הגם ששתת ליבנו דם ונהפכו מעינו בקירבנו על מעשי החרפה של העסקנים נגד רבינו, ובראשם מערכת “יתד נאמן” (הקודמת) המחוצפת והמרושעת שירו חיצים ובליסטראות ברבינו, במשך עשרות בשנים, ולמרות הכל – תמיד, רבינו הגדול זצוקל”ה הסתגר ואפף עצמו בשתיקה גדולה! (לימים מרן ראש הישיבה הגראי”ל שטיינמן שליט”א עשה בהם שפטים).
שח הגאון הראש”ל רבי שלמה משה עמאר שליט”א: “סוף דבר שבאו לביתי שלושה מזקני העדה ונכבדיה והיו מתנצלים על כל המהומה שהרעישו, ואמרתי בשלמא כנגדי ניחא, אבל לשלוח יד בנביא השם?! ואמרו שזה לא היה נגד רבינו, וסוף דבר ששקעה האש, ונתקיים בהם דברי הנביא ישעיה ‘תהרו חשש תלדו קש’, כבודם נמרס, היה למס”.
כל זה עדות היא לנו לדורי דורות, לא להתרגש ולא להיבהל ממסע השמצות וגידופים, חרמות ונאצות נגד רבותינו מאורי ומנהיגי הדור! כי סוף האמת לנצח. סופו של רבינו הוכיח על תחילתו, איך שבאחרית ימיו נענו כולם ואמרו: קדוש, קדוש, קדוש!
מעשה דומה לזה אירע כשנה לערך לפני פטירתו של רבינו זצוקל”ה, בעת שנשא איזה דברים בשיעורו הקבוע במוצאי שבת שעוררו סערה גדולה בתקשורת החילונית, שנתנה בימה באותו השבוע לכמה משונאי ועוכרי הדת לדבר סרה ברבינו. וגם עתה בשיעור שלאחר מכן, רבינו אחז בפלך השתיקה, לא דיבר על זה מילה וחצי מילה. אלא אדרבה מסר שיעור שלם ונורא מדברי חז”ל במעלת הענוה שהיא עיקר הכל, להיות תמיד מהנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, בתיבול מעשיות נפלאות בשבח מידת הענוה, ומסיים רבינו את שיעורו: “ויהי רצון שיזכינו השי”ת תמיד להתנהג במידת הענוה”! שיא הענוה בשיא תפארתה וטהרתה!
תגובות (0)