אופניים או אופנוע?
היצור הגמלוני מיד משך את תשומת לבי, ומיד מצאתי עצמי סובבת סביבו, גוחנת, בוחנת ומתעניינת. "אלו אופני שטח חשמליים", נחלץ לעזרתי ברנש צעיר ולהוט ופסק בנחרצות ש"הם הדבר הבא בשטח!" "תסביר", ביקשתי.
"את מבינה", הוא חייך, ומיד חשתי כיצד הוא מרפא את מחלת הטפסת שלי, "עם האופניים האלה אפשר ליהנות מכל העולמות. אפשר לדהור איתם בכל מסלול בירידה אבל לא צריך להוציא את הנשמה בעלייה". הרעיון הכל כך נהדר הזה תפס אותי לא מוכנה, ונראה שהחיוך הגדול שהתפשט על פני שימח מאוד את הבחור הנמרץ. אבל רגע אחר כך התעשתי, "אז זה אופנוע!" צהלתי. הבחור הסתכל עלי כאילו קיללתי את כל משפחתו שמונה דורות אחורה. "מה פתאום אופנוע?!" הוא התרעם, "את רואה פה אגזוז? מיכל דלק?" "זה לא", עניתי, "אבל תכלס (תכלס, לא אמרתי תכלס, כי אין מילה לתכלס באנגלית, אבל זו הייתה רוח הדברים) יש סוללה שהיא כמו טנק דלק וגם מנוע, אמנם חשמלי – אבל מנוע!" פסקתי, וחיוך של ניצחון נמרח על שפתי. הבחור השתתק.
"זה נכון מה שאת אומרת", הוא השפיל את עיניו, אבל מיד נעץ בי שוב מבט נוקב ויצא במתקפה מכיוון אחר – "תחשבי על אנשים מבוגרים או... או... אנשים שיש להם איזו בעיה רפואית שמקשה עליהם לדווש הרבה. בעזרת האופניים האלה גם הם יכולים ליהנות מרכיבת שטח!" ואללה צודק...
"חוצמזה (besides אם להיות נאמנה למקור), אם את ממש לא אוהבת עליות, זה בול בשבילך!" כן, ספר לי על זה...
אז למה לא בעצם?
מודָה ולא אבוש: המפגש עם יצור הכלאיים הזה הותיר אותי מבולבלת. מאוחר יותר, בחדר במלון, אמרתי לעצמי שאני חייבת להיכנס בעובי הקורה. הקלדתי e-MTB בגוגל ולפתע נגלה לעיני עולם שלם שלא הייתי מודעת לקיומו. מתברר שבעולם כבר לא מדובר באופניים שאיזה ילד בן 16 עם אספירציות של מהנדס קימבן לעצמו אלא במבחר אדיר של דגמים מבית היוצר של היצרניות הכי מוכרות ומוערכות שמבטיחים יכולות שטח הדומות מאוד לאלו של אופני השטח שעליהם כולנו רוכבים, רק עם הטוויסט המוטורי. ככל שהעמקתי לחקור, כך התחוור לי שהרבה מחשבה הושקעה בעיצוב ובארגונומיה. חלק מהזוגות אפילו נראים ממש טוב כשמערכת ההינע ובעיקר הסוללות משולבים בחוכמה בתוך השלדה ולא דומים לאופני העיר החשמליים, שלדעתי, לפחות, הם שיא הכיעור.
בברושורים המעוצבים נראו (כיאה לפרסומות) רוכבי ורוכבות שטח צעירים ויפים שלא דומים בכלל לאותו קשיש או מאותגר כושר שניסה לתאר לי איש המכירות מהתערוכה; רוכבים שנראים בדיוק כמוני וכמו החברים שלי, ולפי התמונות, לפחות, נראה שהם ממש, אבל ממש נהנים... ואז חשבתי לעצמי, למה לא בעצם? הרי חלק גדול מהרוכבים שאני מכירה מקללים בלי סוף בעליות, וחלקם אפילו פוסל על הסף מסלולים שיש בהם צבירת גובה משמעותית, ובכלל, בעזרתו האדיבה של המנוע החשמלי יכול מי שקצת קשה לו, מאיזו סיבה שלא תהיה, לרכוב במסלולים הרבה יותר ארוכים וליהנות מרכיבה הגונה ולא להסתפק באיזה שביל שטוח לאורך הירקון... אבל אז דמיינתי את עצמי מגיעה לבן שמן עם הדבר הזה וזוכה למבטי בוז מצד קבוצת רוכבי סינגל ספיד מסוקסת, והבושה הכתה בי. מה, אני באמת לא יכולה לדווש קצת בעליות?
Bicyclette non grata
מתברר שבדיוק כמוני, גם עולם האופניים די אמביוולנטי ביחס לטרנד החדש. לא זו בלבד שקהילת הרוכבים הבינלאומית חצויה וכבר התגבשו להם שני מחנות של בעד ונגד, אלא שעוד סוגיה לא פשוטה עלתה על הפרק והיא שאלת ההגדרה של האופניים האלה (הם בכלל אופניים או משהו אחר?) וכפועל יוצא – השאלה אילו מסלולים מתאימים עבורם.
בארצות הברית הנושא הגיע לפתחם של מי שמנהלים את מסלולי הרכיבה, ועל הרקע הזה התפתח דיון סוער בעקבות הקביעה שאופני שטח חשמליים מוגדרים ככלי ממונע, מה שבהגדרה מאפשר להם להיכנס רק למסלולים המיועדים לאופנועים. בדומה למאבק המקומי שהוריד את רוכבי האופניים החשמליים ממסלולי האופניים העירוניים אל הכביש וגרם ללא מעט כעס, כך גם מעניין יהיה לראות מה תהיה הפסיקה הסופית באשר ליצור החדש הזה כשנתחיל לראות כלים כאלה בסינגלים אצלנו.
חשמלי? לא בשבילי...
הטיסה הביתה הייתה ארוכה מן הרגיל עבורי, כמי שנוהגת להניח את הראש ולחלום את החלום הראשון עוד לפני שהקברניט מודיע לצוות לשבת לקראת ההמראה. העובדה שביליתי את רוב הטיסה בקריאת מאמרים בנושא ששמרתי מבעוד מועד, גרמה לי להכיר שוב בעובדה שעולם האופניים מתפתח כל העת לכיוונים שקשה לצפות אותם מראש. המחשבה על קבוצות ממונעות שחורשות את הירוק בבן שמן כשצליל חשמלי חרישי מחליף את נאקות המאמץ וההתנשפויות ההו-כה-מוכרות גרם לי לרגשות מעורבים. כשהגעתי הביתה, הבטתי באופניים שלי וחשבתי לעצמי שבסופו של דבר, מהותה של רכיבת אופניים, עבורי לפחות, היא החיבור הפיזי עם המכונה, ושלמאמץ הנדרש כדי להניע את עצמך ממקום למקום יש ערך עקרוני. מבחינתי בשלב זה אופני שטח חשמליים הם סוג של כפירה. חוסר היכולת להתגבר על הקטעים שקשים לך מוציא את העוקץ מכל העיסוק הזה, שהרי איזו תחושת ניצחון תהיה לך בראש העלייה אם נסמכת על נפלאותיו של זרם החילופין?
אולי אני עדיין לא בשלה ואולי אני פשוט old fashioned, אבל בשלב זה של חיי, האף שאני יכולה להבין את היתרונות שיש לכלי הדו גלגלי הזה, אמשיך לדווש בכוח רגלי ואשאיר את הלחיצה על הכפתור לאחרים.
ואתם, מה דעתכם?