אני לא ממש רוצה לדבר על הפציעה עצמה. מי שמכיר אותי יודע שיכולתי בקלות להיות מנכ"לית בטרם. זה לא שאני לא אוהבת לרכוב מהר וגם לקפצץ פה, ושם רחמנא ליצלן, אבל הכול אצלי תמיד בגבולות המעטפת והשליטה. או מה שנדמה לי כשליטה...
הלוואי שיכולתי לספר לכם בגאווה שרכבתי בחו"ל באיזה בייק-פארק, ששחררתי איזה רואוד-גפ אימתני והתרסקתי בעת מילוי תפקידי, אבל המציאות הרבה פחות זוהרת וממש לא מזכירה מורשת קרב הרואית. נהפוך הוא, זה קרה כמעט במהירות אפס, על שביל לבן, סתם. כבר אמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה?
אבל כדרכן של פציעות (טוב, לפחות לא אלו הקשות ממש...), מחלימים מהן בסוף, ומגיע הרגע הזה שמחליטים שזהו, הגיע הזמן לחזור לרכוב ולהפסיק להתפנק ולהתבוסס ברחמים עצמיים. אז לקראת סוף השבוע הקרב ובא החלטתי לחזור לעניינים. מרגש!
לבשתי את הבגדים, מילאתי מים בשלוקר, ניפחתי אוויר בצמיגים (הוא הספיק לברוח בזמן ששכבתי כמו פגר) העמסתי את האופניים וקדימה.
ואז...
ואז, כשעליתי על האופניים סוף סוף, קרה משהו נורא.
כשנכנסתי לסינגל הראשון, זה שכבר רכבתי בו עשרות פעמים, זה שאת מדרגות הסלע בירידה שבתחילתו זרמתי עד לפציעה בעיניים עצומות וביד קשורה מאחורה, תוך דקלום המונולוג של המלט ברוורס, חטפתי פתאום פיק ברכיים. לא, לא מטאפורית, ממש רעדו לי הרגליים!
ירדתי מהאופניים והתיישבתי בצד בהלם. לא ידעתי מה שיתק אותי יותר – הפחד עצמו או העובדה שהפתעתי את עצמי כל כך על שפחדתי מלכתחילה. לא יודעת מי מכם הקוראים חווה פציעה, אבל מי שהתמודד עם ביטחון עצמי שהתערער פתאום ודאי מבין על מה אני מדברת. זה מדהים איך פתאום נדמה לך שכל מה שאת יודעת נעלם; איך הראש לא מאפשר לגוף לעשות את הקטע שלו; איך בכל פנייה או ירידה השרירים מתקשים ואת כולך מכווצת ומשובללת ושוכחת איך צפים על האופניים ואיך זורמים; איך כל אבן או חריץ הופכים למשהו מאיים; איך כל מה שמעניין אותך זה לאחוז את הגריפים חזק-חזק שלא יברחו.
כן, מתברר שהכול בראש וכנראה הגוף מחלים הרבה יותר מהר משריר האומץ. אז עשו טובה, תעזרו למישהי אובדת עצות ומבוהלת ותנו איזה טיפ או שניים איך לחזור לזרום כמו מים...