בלי לומר שלום או לבדוק אם הם צריכים עזרה (מקגייוור הרי גבר, לא? שיסתדרו לבד) ניתקתי את השיחה והבטתי סביב. ערפילי הבוקר החלו להתפוגג אט אט וקרני שמש ראשונות החלו להזדחל לכיווני על השביל, להאיר את צמרות העצים ולחמם את שולחן קק"ל שממנו החל להיתמר אד המבשר על טמפרטורות ידידותיות יותר.
רצה הגורל ודווקא הפעם קבענו באחד המסלולים הפופולריים פחות ולמגינת ליבי לא הייתה באזור אף נפש חיה אחרת חוץ ממני ומדוכיפת אחת שדידתה בעצלתיים סביב פח האשפה, ורוכבים אחרים שיכולתי להצטרף אליהם לא נראו באופק. כך מצאתי את עצמי מביטה באופניים השעונים על האורן הגדול וחושבת לעצמי מה לעזאזל אני עושה עכשיו.
התיישבתי על האופניים בתסכול ובכעס ושלחתי דיווש אחד קדימה. קול פצפוץ החצץ תחת הצמיגים הפיג מיד חלק מהתחושות הקשות, וכשהתגלגלתי אל אור השמש והחום הנעים ליטף את פני כבר ידעתי שאין מצב שאני לא רוכבת היום. אבל מה, ככה? לבד? ומה יהיה אם אפצע, או אחטוף יותר מפנצ'ר אחד? המחשבות המטרידות הללו הדהדו במוחי ובחוסר אונים התחלתי לעשות רונדלים על השביל. ואז, בהחלטה של רגע, כיוונתי את החרטום אל הכניסה לסינגל ופשוט דהרתי לתוכו.
אז נכון, רכבתי כבר לבד, אבל זה היה בעיר, בדרך למכולת או סתם בפארק אבל פה, ואאווו... זה אחרת לגמרי. מהר מאד התמכרתי לתחושה, הכל מסביב שקט, רק רחש הצמיגים על הסינגל, אוושת הרוח בעצים וקולות הנשימה שלי. אין אחרי מי לרדוף, ואין אף אחד שנושף בערפי, גם אין סיכוי שאשמע פתאום "רגע! תעצרו!" ובטח שלא אאלץ לצאת לטרק רגלי באורך של מסע כומתה כדי למצוא פינה חבויה מספיק להטיל בה את מימי ברוגע.
"תהיי מרוכזת" אמרתי לעצמי מעת לעת כששמתי לב שתחושת החופש המוחלטת הזו גרמה לי להגביר את המהירות, "את לבד פה, שלא יקרה לך משהו". לאט לאט השביל התמתן ונכנסתי לקטע הדיווש המישורי על השביל הרחב שם תמיד אנחנו נוהגים לרכוב בדבוקה ולנהל שיחות ודיונים סוערים על ענייני דיומא. עכשיו זה רק אני, סיבובי רגליים מונוטוניים והשקט שמסביב.
פתאום בא לי לשיר. זה התחיל בהמהום חרישי והלך והתגבר לכדי שירה של ממש, עם כל המניירות, דבר שאין סיכוי שהייתי מעזה לעשות בקרב בני אנוש אחרים. את ההפסקה עשיתי סתם כך באיזו פינה שמצאה חן בעיני ולא בנקודה הרגילה בה אנו תמיד יושבים. האופניים נחו לצדי, הנוף פרוש לרגליי ואני לבד, פשוט לבד. קשה לי להסביר במילים את אותו רגע מכונן בו תפסתי סוף סוף שיש לי הזדמנות נדירה לבלות זמן עם עצמי. הרי בשום סיטואציה אחרת אנחנו לא באמת באמת לבד, משוחררים מכל הסחות הדעת שמסביב, לא נמצאים בקרבתו של אף אדם אחר, מוכר או שאינו מוכר, רק אנחנו והמחשבות שלנו.
ואם במחשבות עסקינן, הרי שהדקות הארוכות הללו בהן ביליתי במחיצתי, גרמו לי לקורת רוח שאין דומה לה. כך אל מול הנוף, כשאני לועסת איזה חטיף אנרגיה, יצא לי להרהר בדברים רבים כל כך שלא היה לי זמן לחשוב עליהם, זה כאילו שביום יום אנחנו מביטים בפאזל ענקי שכל חלקיו מפוזרים בכאוס מוחלט והזמן הזה, לבד עם עצמך, מאפשר לך לראות לפתע את החלקים מסתדרים ובאים למקומם, מרכיבים תמונה שלמה וברורה, כזו שקודם לכן היה קשה לראות.
מאוחר יותר, ליד הסלע ההוא שתמיד פחדתי לרדת, עצרתי. היה לי ברור שאני לא הולכת לסכן את עצמי ולנסות דברים נועזים כשאני בגפי, במקום זאת פשוט הנחתי את האופניים בצד, ניגשתי ברגל ובחנתי אותו מכל כיוון אפשרי, התיישבתי בתחתיתו והבטתי מעלה ואחר כך פשוט נעמדתי בראשו ודמיינתי את הקו שאבחר וכיצד אגלוש אותו. העובדה שאף אחד לא מסתכל עלי ולא מצפה ממני לכלום נסכה בי ביטחון, פתאום הסלע הזה לא נראה לי מפחיד כל כך, התיידדנו, הסלע ואני והבטחתי לו שבקרוב מאד אבקר אותו שוב.
תמיד אני חוזרת מרכיבה מלאה באנרגיות ובחיוך רחב. אבל הפעם נוסף לכך משהו אחר, תחושה מיוחדת של רוגע מהול בכוח עצום, ובעיקר של שמחה גדולה. כשפרצתי הביתה בסערה הביטו בי בני הבית כאילו מדובר במי שיצאה מדעתה. חלפתי על פניהם, לקחתי את הגיטרה ובעשר דקות כתבתי את הלחן לשיר ששוכב גלמוד במגרה כבר חודשים. זמן רב כל כך אני מנסה לפצח את המנגינה הנכונה, ושם, על השביל, זה פשוט קרה ובבהירות גדולה כל כך.
מאז אני מקפידה על רכיבת בדד שכזו אחת לכמה זמן, היא זולה הרבה יותר מפסיכולוג ומאפשרת לי להיות בהיי באופן חוקי למהדרין. ובאשר לסלע? בפעם הבאה שביקרנו שם פשוט זרמתי אותו כאילו כלום.
הייתי מסיימת ב"ניפגש בשבילים" אבל כפי שהבנתם, במקרה הזה אני מעדיפה שלא.
להשתמע
דפני.