היום כשיקבל אבו-מאזן אישור באו"ם על הקמת מדינת פלסטין, אני מקווה שיקח בחשבון שגם לנו במשפחה יש נתינות פלסטינאית (או פלשתינאית כנוסח שהיה מקובל ב-1928). ואל תחשבו שאני מביא לכם עוד "הלצה" של משחקי לשון או פנטסיה מדומיינת.

התעודה מטעם המלך מ-1928 המאשרת את האזרחות הפלשתינאית של סבא אליהו וצאצאיו

בתוך כל מגירותי, אני מחזיק בידי את התעודה, הכתובה בעברית, ערבית ואנגלית, שנתן בשם המלך, הנציב העליון (כנראה הלורד פלומר אוהב-היהודים, ולא הנציב צ'נסלור העוין למפעל הציוני. הם התחלפו ב-1928 אבל לא ברור באיזה חודש, לכן ה"תחקיר" לא לגמרי שלם).
בתעודה זו נותן המלך(!) גורג' ה-5 (על פי חישובי ההיסטוריים) לאליהו מוזיקנט שהוא סבא שלי מצד האמא, תעודת נתינות פלשתינאית. כולל לשני ילדיו באותה עת – יגאל (שעל שמו אני נקרא, וסיפור חייו הקצרים הוא סיפור טרגי שאולי אספר אותו פעם) ולרבקה, שהיא אמא שלי.
ומכאן יוצא, על פי כל דין, ועל פי דבר המלך שאני פלשתינאי (או פלסטינאי, אם תרצו).

  
סבא אליהו (כורע מימין למטה) עם חבריו לגדוד העבודה, 1920 (מימין) ומקבל מסדר של מכבי אש בגבעתיים בשנות ה-60 (משמאל)

סבא אליהו – שניתן לקרוא לו, אולי, אבו-יריא"ע, על פי ראשי התיבות של שמות כל ילדיו – היה חלוץ אמיתי של פעם. הוא עלה לארץ-ישראל ב-1919 ועשה, כשהיה בן 18, את כל הדרך מליטא לארץ ברגל, בטרמפים ובאוניה המובילה פחם, עד שנחת בנמל יפו והצטרף לגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור. הוא היה שותף לסלילת כבישי העמק ולבניית תחנת הכוח של רוטנברג בנהריים. אחר כך הוא היה מבוני שכונת בורוכוב ("אז סבא על גבעה בנה לה בית") שהיא חלק מגבעתיים כיום. הוא היה איש ההגנה ובביתו היה סליק של נשק, מתנדב במכבי אש גבעתיים, קולט עלייה של שארית הפליטה אחרי השואה (הוריו שנשארו בליטא נספו בשואה, יחד עם רוב יהדות ליטא). בגבעתיים הוא הספיק לקבל את התואר רב-קבלן ולבנות בנייני ציבור חשובים כמו קן הנוער העובד הגדול של בורוכוב ואת סניף מפלגת הפועלים בגבעתיים (בית מנדלבלט), ואפילו את בית הכנסת "אהל משה" בגבעתיים הוא בנה וקיבל על כך, מפרנסי בית הכנסת, ספרי תורה, שנמצאים בידי עם הקדשה "לאליהו מוזיקאנט, בונה המשכן", לא פחות.

      
ספר התורה שקיבל סבא אליהו, תעודת ה"רב-קבלן" והתעודה מחברת החשמל בנהריים

סבא אליהו שהכיר את סבתא חביבה עוד בליטא, פגש אותה שנית ב-1924 במחנה של גדוד העבודה במגדל שליד הכנרת ושם הם בנו את ביתם הראשון. איזה בית?! זה היה אוהל פרוץ לכל רוח – אבל ברוח חלוצית ותמימה של הימים ההם, הם מיהרו לשלוח להוריהם, שנשארו בליטא, תמונה עם גלויה אופטימית זו:

הגלויה ששלחו סבא וסבתא להוריהם שנשארו בליטא: "הנה אנו מקימים בית חדש בישראל. אף כי ביתנו הוא לעת עתה רק אהל. אבל אם יחזקו אותו בחבלים סביב סביב וישגיחו עליו טוב. יבואו כל רוחות העולם ולא יזיזו אותו ממקומו"

ולאותו סבא אליהו – שסיפור חייו, כמו סיפורם של רבים מבני דורו, היה יכול לפרנס ספר עלילות מרתק (למתעניינים במיוחד, הוא מסופר בתמציתיות באתר המשפחה) – היו גם נטיות אמנותיות, שאולי חלק מהן עברו בירושה במשפחה. הוא עסק בציורי פרחים וגם ב"פיסול" של ציפורים מאיצטרובלים שנפלו מעצי האורן ששתל בחצר הבית בשכונת בורוכוב.

מהירושה שהשאיר סבא אליהו אחריו, הגיעו אלי כמה מציפורי-האיצטרובלים האלה והן שמורות אצלי על מדף של כבוד בארון איקאה הלבן שבסלון ביתי.

המחבר עם סבא וסבתא ודודה בביתו במדבר, בימי הכפר הראשונים (ברקע – כלום!)

ולאבו-מאזן, מייסד מדינת פלסטין, אומר רק כך, ביום חגו:
גם אני, אבו-יא"ג (כראשי התיבות של ילדי), הנני פלשתינאי-עם-תעודות-מהמלך, ואף על פי כן אינני תובע בעלות לא על שכם ולא על בית לחם. אני מבין שאני חייב לוותר על משהו, למרות אישורו של המלך.
בוא נחייה זה לצד זה, אתה אבו-מאזן ואני נכדו של אבו-יריא"ע, תוך שיתוף פעולה, ויחד נפתח ונטפח את שכונת סג'עיה ואת שכונת בורוכוב ונקים איזור תעשייה משותף ומשגשג במעבר קרני, לתפארת מדינת פלסטין וישראל.

ואני מקווה שגם המנהיגים שלנו – שבדרך כלל לא מכנים את עצמם על שם בניהם (כמו אבו-מאזן ואבו-עמאר), אלא יותר על שם אבותיהם (בן-צבי, בן-יהודה, בן-גוריון) יצטרפו לקריאת השלום. ואם לא – אגייס את אבו-ג'ילדה ואולי גם את אבו-עלי, שיביאו סוף-סוף לארץ המחולקת/המשותפת/המופגזת הזו – ארץ זבת חלב ודבש, ארץ אשר הרריה נחושת אבל כיפתה ברזל – שלום צודק ובר-קיימא, אחת ולתמיד. אמן.

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.