כמו פטריות אחרי הגשם, מתמלאת ישראל בחללי עבודה משותפים. רק בחודשים האחרונים דווח בתקשורת על פתיחת מתחמי עבודה חדשים בפתח תקווה, רעננה, בני ברק, נצרת, הרצליה, ראשון לציון ורמת גן. בתל אביב, בירת חללי העבודה, נדמה כי מתחם חדש כזה נפתח בכל יום.באזורים רבים בארץ צצים בניינים המיועדים להייטק ושירותים, חלקם רגולריים וחלקם בעלי צורות “מגניבות” גיאומטריות המקשות על תפקוד החלל הפנימי שלהן. אדריכלים רבים מודעים לבעיה, אבל אינם יכולים להתנגד לביקוש ולתכתיבי האופנה. אז האדריכלים מתכננים, והיזמים משווקים, ואין מי שיצעק שהמלך הוא עירום. בניגוד למגמה בישראל, בעולם מתפרסמים כבר תקופה מחקרים המצביעים על כך שמרחבי העבודה השיתופיים בעיצובי-הקולאז’ שלהם, אינם בהכרח מייצרים תפוקה גבוהה יותר בעבודה, ולעיתים קרובות מייצרים תופעות לוואי בריאותיות וחברתיות (קלסטרופוביה, ריצודים, חוסר יכולת לתקשר, חיזוק הפרעות קשב וריכוז, קושי להתרכז, רעש).
אחת התופעות הנפוצות בכל הקשור לגופים בעלי חללי עבודה משותפים, היא ההשקעה באיזורים הציבוריים ובאיזורי הרווחה, לעומת ההשקעה המינימלית בעמדת העובד. בעוד המרחב הציבורי הוא כמו דיסנילנד, שטח העבודה מקבל הרבה פחות תשומת לב. בעוד באזורי הרווחה הציבוריים נשפך ים של כסף למטר מרובע, הרי שבעמדת העבודה אנו נתקלים חדשות לבקרים בחיפוש אחר השולחן הכי זול שבנמצא, והכסא הפחות איכותי, אשר “ממילא ישברו אותו ואז נחליף”.
בנוסף לצפיפות, מגבלות התקציב המושתות על מרבית הפרויקטים, מקבלות לא אחת ביטוי בהפחתת איכות מערכות נילוות, כגון מערכות התאורה. לכולן תקן ישראלי מינימלי, אולם לאורך זמן – מתגלים הבדלי האיכות הדרמטיים. מדובר באבסורד כיוון שהעובד אמור להיות יעיל ולשהות רוב הזמן בעמדה שלו, מטלה בלתי אפשרית לאור כל הפיתויים המחכים לו באיזורים הציבוריים ובאיזורי הרווחה. זו איננה סביבת עבודה יעילה. במרבית המקרים, מדובר בעובדים בעלי אינטליגנציה גבוהה ביותר. משיחות שאנו עורכים עם עובדי לקוחותינו, עם בוגרי מוסדות למדעי המחשב, עם סטארטאפים, ואף מטוקבקים שאנו קוראים ברשתות החברתיות, אנו למדים על כך שהתפאורה אינה מחפה על תחושת העבדות. שעות העבודה הארוכות הן “ברוטו”, בעוד הנטו של השעות אינו גדל. אין אחד שאינו מבין, כי ארגז החול דמוי החוף הטרופי, או חדר הישיבות המכיל גלשנים, אינם אלא תזכורת לתחביבים שנותרו מרוחקים מאחור. המרחב הציבורי משמש לא אחת למפגשים אקראיים או ל”ישיבה בעמידה”, לסיעור מוחות ולהפריה הדדית בין אנשי הצוות, המנהלים ואורחיהם. בעוד מתן ההזדמנויות לכך הן יקרות מפז, הסחות הדעת המלוות אותן הן במובהק מעבר לנדרש.
על פי מחקרים, תפוקת העובד הישראלי היא מהנמוכות באירופה, בהשוואה לכמות השעות. האוסטרים, הגרמנים והשוויצרים עובדים הרבה פחות שעות מאתנו אבל כשהם בעבודה אז הם עובדים, ונהנים. הגישה ש”המשרד הוא הבית”, גם פוגעת באיזון בין חיי העבודה למשפחה ולפנאי. העובד הישראלי הממוצע המבלה את יומו וערביו (שלא לדבר על לילותיו) בחלל עבודה, פנטזיונרי ככל שיהיה, הוא עובד פחות יעיל וגם לא מבלה עם משפחתו – הוא מפסיד משני הכיוונים. כי אם יש לעובד חדר קולנוע וחדר כושר, והספר בא לספר אותו בעבודה וחדר האוכל מספק לו שלוש ארוחות ביום ועוד נשנושים ללא הפסקה וללא תשלום נראה לעין, אז למה שילך הביתה? מה יש לו בבית שאין לו בעבודה? כך הופכת העבודה לבית כלא של עבדות מודרנית, וחללי הרווחה הופכים לפארק שעשועים.
המשרד אינו צריך להיות הבית, ואינו צריך להיות קולאז’ וגיבוב של חומרים, צבעים, טקסטורות. שיטת “מגדל בבל”, MIX&MATCH חסר הגבולות, והקונספט של “הכל מותר”, פוגעים באדם השוהה ומשתמש באתר. המתקפה על החושים קשה מדי, וסביבת העבודה והרווחה מפסיקה לתמוך בעובדים. לא מצאנו בשום מקום, שמאפייני החללים הללו מחזיקים את העובד יותר זמן במשרתו. חלק מהגירויים הם מסוג ה”אינסטנט”, שתוקפם קצר ולאחר זמן לא ארוך העין והראש הופכים להיות אטומים להם, אם לא אנטגוניסטיים. גם במקומות בהם מלכתחילה הושם דגש על אזורי המפגש, ובכוונה צומצמו מרחבי העבודה, מתחילים להתגלות היום איפוק, סדר, וכבוד למשתמש. אדם שבא לעבוד צריך סביבת עבודה תומכת, שתייצר מצד אחד תפוקה ומצד שני רווחה אמיתית. לא חלל רווחה שקראו לו בתכנית האדריכלית “חלל רווחה”, אלא רווחה אמיתית פר שעה – אוויר צח, שטחי ירוק אמיתי, וחומרים טבעיים. עובדים זקוקים למקומות שבהם יוכלו להתרכז בעבודתם ללא הפרעות רעשי רקע, רעש ויזואלי של טפטים, 800 אריחים צבעוניים משתנים כי זה נורא יפה, בולדוג מרוח על כל הקיר או כריש מתפרץ בתלת מימד מהקיר הסמוך, כי מישהו חשב שזה נורא מגניב. המגניבות הזו הינה ארעית, טרנדית, ומעתיקנית: מקורותיה בחיפוש סיפוק מיידי (ציטוט מהפינטרסט במקום למידה ממנו). זו מגניבות יקרה ומאחזת עיניים. חברות עשירות יכולות להרשות לעצמן ניסוי וטעיה ושפיכת כספים, חברות אחרות צריכות ללמוד מניסיונן המר.
בניו יורק נפתחו לפני מספר חדשים המרחבים החדשים של WE-WORK. הם נקיים, מינימליסטים, מדוייקים, שקטים ויזואלית. האם לא כדאי ללמוד מחברה שעוסקת באופן קבוע במחקרים ואיסוף מידע על הצרכים האמיתיים של לקוחותיה?
גם אצלנו חללי העבודה חייבים להשתנות באופי, בצורה, במהות ובשיטות העבודה על מנת להיות תחרותיים באמת תוך שהם תומכים בעובדים בהם. אם העובדים שמים כל היום אוזניות אטומות מרעש, אז למה אנחנו באופן ספייס אם אי אפשר לתקשר? איך אפשר לנהל צוות של 15 איש שכל אחד בוואקום שלו ולקדם מוצר?
זה לא באמת מתפקד.
אפשר גם אחרת.
