עדנה קנטי – הסיפור על סבא יוסף

עדנה קנטי מספרת סיפורים. בגיל בו מחכים כבר לפנסיה, עדנה חורשת את הארץ בהופעות, נהנית מכל רגע ואין לה כל כוונה לעצור. סיפוריה מביטים אחורה אל התבגרותה בקריית גת, על ישראל של שנות החמישים ושישים, על עיירות הפיתוח ומצוקות העולים. לרגל חודש הקשיש, עדנה נעתרה לבקשתנו וסיפרה לנו סיפור נוגע ללב על סבה. סיפורה מספק זווית חדשה על הגיל השלישי, זווית שלא נלקחת בחשבון בתרבות המעדיפה לעשות רומנטיזציה לקשיש, או לחילופין להתעלם כליל מקיומו. מוסר ההשכל של הסיפור נוגע לא רק לסבה של עדנה, לא רק לעדנה עצמה, אלא גם להורים, וסבים וסבתות של רבים מאתנו. 

הסיפור על סבא יוסף

אימא לא סבלה את סבא יוסףאביו של בעלה, שעלה אתנו לארץ וגר אתנו בבית.  

אבא עבד בייעור, ואימא ניקתה בתים ועבדה בקטיף במושבים ובקיבוצים מסביב. סבא נהפך מכורך הנסיבות לפיליפינית: אימא יצאה לעבודה בחמש בבוקר, וסבא הוציא את הילדים לבית הספר ולגנים. פעמיים בשבוע לבש חליפה שחורה, שם מגבעת רחבה מעל הקרחת שלו, ויצא לקניות בשוק. כשחזר, פשט את החליפה, תלה את הכובע, מילא את הגיגית מים ושפשף את הכביסה על קרש כביסה מעץ. 

בבתים של רוב השכנים עבד בן זוג אחד בלבד, בעוד השני טיפל בילדיםנוכחותו של סבא אפשרה לשני הורי לעבוד, ורמת החיים שלנו הייתה קצת יותר גבוהה. קשה לומר שיצאנו מהעוני, אבל בבית שלנו אפשר היה למרוח לחם עם גבינה, במקום מרגרינה.  

סבא לא היה גאה בסידור הזה, אבל לא הייתה לו ברירה. הוא היה בודד בארץ, בלי משפחה אחרת. הוא חרק שיניים, מילא את התפקיד שלו, והפקיד כל חודש בידי אימא את קצבת הזקנה שקיבל מביטוח לאומי. מהכסף שהפקיד בידיה, היא הפרישה לו קצת עבור נרגילה, ספרי תפילה, ומדי פעם גם כמה גרושים שיסע לשוק בבאר שבע ויקנה קבב.  

בביקוריו בשוק, היה נזכר בכל מה שהשאיר מאחוריו בפרס... 

 

 

לסבא היה ספר שירים פרסיים עם כריכה אדומה. כשגמר את כל הקניות, הכביסות והניקיונות, ולאחר שניכש את ערוגת הירקות בגינה הקטנה מאחורי הבית, היה מתיישב על מיטתו או בפינת האוכל, ומתחיל לסלסל שירי אהבה פרסיים בקולי קולות. הוא סלסל בקול רם שירי אהבה, ודמעות חמות ומתוקות של געגועים זלגו מעיניו.  

ככה חלפו להן שנים. אימא נהנתה משירותי בייביסיטר, ניקיון וקניות, וסבא נהנה מהשירים שלו ומהרגשה חמימה של בית. ואז דודה נוסרתהבת שלו, עלתה לארץ והפכה את הכול. 

נוסרת הגיעה אלינו בהפתעה ונשבר לה הלב: אביה, שהיה גדול וחשוב בקהילת ארק בפרס, היה רכון מעל גיגית, לבוש גופיה ותחתונים, משפשף במרץ את הסדינים ושר שירי אהבה עצובים. 

נוסרת שאלה אותו אם הוא משפשף כך גם את התחתונים והחזיות של אימי המרשעת, שאין לה שום כבוד לגיל ומעמד, ומכריחה אותו לשפשף כביסה כאילו הוא אחת הזקנות המוסלמיות שהיו מכבסות את הבגדים שלנו בארק. היא הפצירה בו שיפסיק לכבס, אך סבא פחד מהזעם של אימא, סיים לכבס ורק אז כיבד את בתו בכוס תה ובתמרים. נוסרת חיכתה בקוצר רוח שהמרשעת שמשעבדת את אבא שלה תחזור מהעבודההיא כבר תלמד אותה פרק בהלכות כיבוד מבוגרים... 

לבסוף אימא חזרה הביתה, ונוסרת מיד התחילה לתקוף: אם הוא היה אצלי, הוא היה חי כמו מלך! כמו שמגיע לאדם בגילו ובמעמדו!” 

אימי שלי, שכבר שנים ייחלה לפרטיות, ענתה בנחת: את רוצה אותו? קחי אותונוסרת, שנוסף לכיבוד האב גם עמד לנגד עיניה קצבת הזקנה, שמחה ואמרה: בטח שאקח אותו. מגיעים לו חיים טובים יותר. 

וככה התחילו חיי המלכים של סבא יוסף בבית של דודה נוסרת, בשכונת שביב בהרצליה. בכל בוקר סבא קיבל כוס תה ועוגיות. בכל צהריים הוגשה לו ארוחה. בכל פעם שניסה לפנות את הצלחות, או לשטוף את הכלים, עצרה אותו נוסרת, והביעה צער על כך שהוא חש חובה לעשות עבודה של נשים ומשרתים. 

ככה עברו על סבא חודשים של בטלה. הוא כבר לא רכן מעל גיגית כביסה. הוא כבר לא רחץ כלים. הוא כבר לא לקח בבוקר ילדים לגן והחזיר אותם בצהרים. הוא כבר לא נסע לשוק בבאר שבע. הוא רק ישב על הכורסא בניחותא, שר שירים, שמע רדיו וקיבל כבוד של מלכים.  

כעבור חודשים ספורים בגדו בו שריריו החזקים והגמישים, וגבו הזקוף התכופף. סבא החל לסחוב רגליים, ומהר מאוד נהפך לשבר כלי. חמש עשרה שנים נוספות הוא נכנס ויצא מבתי חולים, ולבסוף מת –  חולה, חצי משותק, ומתגעגע לחיי העבדות בקרית גת. 

לצפייה בסרטונים והזמנת הופעות:  

https://bit.ly/2CThsjA

 

 

חזרה לחדשות ועדכונים

אני רוצה להשאיר פרטים ושיצרו איתי קשר