בחודש אוגוסט 2016 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין תקדימי בערעור בעניין כפר תקווה (ע"א 4024/13), כפר לחוסים בעלי לקות שכלית, הדן בהרחבה באחריותם של דירקטורים ורואי חשבון של הכפר, להעברות כספיות שנעשו מהכפר לחברה בת שלו במשך מספר שנים וכן לאי סדרים כספיים שיוחסו ליו"ר הדירקטוריון ששימש גם בתפקיד המנכ"ל. הדירקטורים, שהיו אנשים מבוגרים ומייסדי הכפר, הסתמכו לטענתם לחלוטין על פעולות היו"ר ועל היועצים הכלכליים ורואי החשבון ולא היו מעורבים בעצמם בהחלטת ההשקעה, בין היתר לנוכח גילם המתקדם, מצבם הרפואי ואי שיתופם בקבלת ההחלטות. כמו כן, הם טענו לכך שגם אם נעשו השקעות מוטעות, הרי שהן נעשו למטרות לגיטימיות ולכן חוסות תחת הגנת כלל שקול הדעת העסקי (Business Judgment Rule) וכן, כי לא הוכח שנגרם נזק ממשי כלשהי, שכן השקעה בחברה בת שנתנה תעסוקה לילדי הכפר לא יכולה להיחשב לנזק לחברה, גם אם זו הפסידה וההשקעה בה ירדה לטמיון. בית המשפט דן גם באחריות של רואי חשבון מבקרים ובאחריות היו"ר לאי סדרים כספיים לגבי חלק מהכספים.
בית המשפט המחוזי, בערכאה הראשונה, פטר את הדירקטורים מאחריות בגין הנזקים שנגרמו לנושי הכפר והחוסים בו לאור הסתמכותם המוחלטת על היו"ר ועל עמדות היועצים בחברה. השופטת בר-זיו חייבה את היו"ר באחריות לכספים שנמשכו מהחברה ולגביהם נטען שפעל תוך הפרת חובת אמונים, ואת רואה החשבון של חברת הבת, ששימש תקופה קצרה גם כרו"ח של חברת האם לגבי השקעות בחברת הבת שנעשו בתקופה בה שימש בחברה האם. בית המשפט העליון (פסק הדין העיקרי ניתן על ידי השופט צבי זילברטל, עמו הסכימו השופטים יצחק עמית ומני מזוז) הפך למעשה את פסק הדין של המחוזי, ומצא את רוב הדירקטורים כמפרים את חובותיהם החוקיות לנהוג ברמת הזהירות הנדרשת מנושא משרה ובכלל זה את דרישת היידוע וכן את דרישת המיומנות והטיל עליהם אחריות בגין ההשקעות בחברת הבת.
דירקטור שחדל למלא תנאי כשירות חייב להודיע על כך לחברה
בית המשפט העליון קובע כי הדירקטורים אחראים לנזק שנגרם לחברה משום שלא היו מעורבים הלכה למעשה בקורה בחברה והשאירו את קבלת ההחלטות ליו"ר בלבד בלא שהקדישו את הזמן הראוי לשם ביצוע תפקידם. הדירקטורים שכיהנו נמצאו לא מיומנים ולא כשירים לביצוע תפקידם ולמילוי חובותיהם. דירקטור לא יוכל לטעון שהסתמך על דיווחי החברה ורואי החשבון שעה שלא היה מעורב כלל בפיקוח על החברה.
ירידה במיומנויות הנלוות לתהליכי ההזדקנות הינה עניין סובייקטיבי,  ולא ניתן לקבוע באופן כוללני שהגעה לגיל מסוים שוללת כשירות כהונה כדירקטור מבלי לחטאות בגילנות (Ageism). דירקטור שנסיבותיו האישיות השתנו והוא אינו מקיים עוד אחר תנאי הכשירות הנדרשים ממנו, מחויב ליידע את החברה (אלא אם כן בשל הנסיבות נבצר ממנו לעשות כן). הדירקטורים לא הוכיחו שגילם המתקדם מנע מהם למלא את חובותיהם כדירקטורים ולא הודיעו לחברה על חוסר יכולתם להקדיש את הזמן הראוי לביצוע תפקידם, על כן נקבע כי הפרו הדירקטורים  שתי חובות - לא מילאו את חובת המיומנות ותנאי הכשירות ולא הודיעו על כך לחברה כמתחייב מהחוק.
דירקטור מחויב לקבל המידע הדרוש לקבלת החלטות
עצם קביעת בית המשפט העליון כי הדירקטורים בחברה לא היו כשירים לכהן בתפקידם מובילה, לכאורה, למסקנה כי הדירקטורים לא קיבלו ולא דרשו מידע ועל כן הפרו את חובת הזהירות וחובתם לקבל המידע הנדרש לצורך קבלת החלטות.
 בית המשפט העליון לא מסתפק בכך ודן לעומק בחובה המוטלת על נושא המשרה לקבל מידע. על מנת לפעול באופן המקיים את הדרישה, על הדירקטור לקבל מידע מהותי לגבי הפעולה הטעונה אישור, לבחון חלופות לפעולה המוצעת וכן איסוף המידע צריך להיות רציונלי - אך ראשית חכמה היא כי על הדירקטורים להיות מודעים לטיב ההחלטה או הפעולה. חלק מהדירקטורים, על פי הודאתם, לא היו מודעים להיקף העברות הכספים כלל, ואחרים  הסתמכו על דיווחים כלליים של היו"ר ויועצים אחרים מבלי לבחון את המסמכים והנתונים בעצמם ומבלי לקיים ישיבות דירקטוריון שבהן תוחלפנה דעות ויתקיים דיון ומבלי להציף שאלות רלוונטיות. בית המשפט העליון קובע כי על הדירקטורים להיות מסוגלים להפנות לפרוטוקולים של ישיבות מהם נלמד כי אכן קיבלו חוות דעת מקצועיות ומבוססות שדירקטור סביר היה מסתמך עליהן בטרם אישור הפעולה, וכי הדבר נעשה תוך הפעלת שיקול דעת ולאחר עריכת בירור מתאים. משלא ביצעו הדירקטורים היוועצות אקטיבית במומחים משמע כי הדירקטורים חטאו לתפקידם והפרו את חובת הזהירות בהיבט של חובת קבלת המידע.
משנקבע, כי הדירקטורים הפרו את חובת הזהירות התהליכית (באופן קבלת ההחלטות) כלפי החברה, והפעולות אושרו מבלי שהדירקטורים היו מיודעים באופן מלא לגביהן, הנטל להוכיח כי תוכן ההחלטות הנדונות היה סביר והן לא הסבו נזק לחברה עובר לכתפי הדירקטורים עצמם.
רואי החשבון מחויבים לשים לב לשינויים בנסיבות בחברה
תפקידו של רואה חשבון מבקר של חברה הוא להיות גורם מפקח, וחובתו לחקור ולבדוק את מצב החברה והאינפורמציה המוצגת בדו"חות הכספיים. גם אם במשך שנים רבות נושאי משרה לא פעלו באופן אסור, אין בכך הצדקה להתעלם מסימני אזהרה כמו שינוי מהותי בהשקעות בחברה בת ואין בכך כדי לשלול את חובת רואי החשבון המבקרים מלבדוק היטב את מצב החברה והאינפורמציה המוצגת בדו"חות הכספיים. בפסק הדין מופיעה קביעה דומה גם ביחס להסכמה בקרב בעלי המניות להגשת דו"חות נפרדים לחברה וחברה בת. בית המשפט קובע, כי על רואה חשבון מבקר לשים לב לשינוי בנסיבות כגון שינוי דרמטי בהעברות כספים מהחברה לחברה בת אשר דורש הפעלת שיקול דעת האם לאחד את הדו"חות, גם כאשר ישנה הסכמה אחרת עם בעלי המניות, וכשמתעוררים אי-סדרים בדו"חות הכספיים של החברה יש להסתייג מפורשות מהדו"ח, והסתפקות בהערה כללית כגון "לא נערכו דו"חות כספיים מאוחדים" אינה פוטרת מאחריות.
מעשים שנעשו בכוונת זדון או מודעות מלאה יכולים להיחשב כרשלניים
בית המשפט העליון דן בשאלה האם מעשיו של היו"ר, מעבר להפרת אמונים, יכולים להיחשב רשלנות לצרכי הפעלת ביטוח. נקבע כי גם מעשים שנעשו בכוונת זדון או מתוך מודעות ייחשבו כרשלניים כל עוד סטו מרף ההתנהגות הסביר הנדרש. עם זאת, יש להבחין בין ההתרשלות של היו"ר ושל יתר הדירקטורים, כשההבדל נעוץ ביסוד הנפשי (הכוונה) של היו"ר לעומת רשלנותם של הדירקטורים. רשלנותו של היו"ר תיחשב אפוא חמורה יותר, וחלוקת החבות היחסית בפיצויים ביניהם הינה בהתאם.
על פסק הדין תלויות ועומדות שתי בקשות לדיון נוסף אז טרם נאמרה המילה האחרונה בנושא.
 
 

---