שיתוף הציבור בתכנון הבנייה בארץ, פועל, לצערנו, בעיקר למראית עין. הסעיפים המתייחסים לשיתוף הציבור לא באמת משתפים את הציבור ולמעשה, ניתנים לעיון הציבור רק לאחר התכנון. מצב כזה מעקר את יכולת האזרח להשפיע, במקרה הטוב, ונתון לכשל תכנוני בקנה מידה רחב, במקרה הגרוע
מאת: זאב וייס, מנכ”ל חברת “קנה מידה” למדידות והנדסה גיאודטית
בשני העשורים האחרונים, מדינת ישראל מצויה בתנופת פיתוח אדירה. פרויקטים ארוכי טווח בתחום התחבורה, התשתיות והבינוי העירוני כבר עלו על השטח ומשנים את נוף החיים של כולנו. השינוי ניכר בנתיבי התחבורה והרחובות המוכרים, בגינות העירוניות, בשטחי המסחר, במוסדות החינוך ובעיקר – באורח החיים שלנו. לאן שלא נפנה, החיים שהורגלנו אליהם משתנים מן הקצה אל הקצה. ניתן להניח כי שינוי כה דרמטי בנוף העירוני, המשפיע ישירות על חיי היומיום של מיליוני ישראלים, יתקבל בערוצים דמוקרטיים.
לצערנו, בישראל, לכל ועדה הוקמה ועדה עוקפת מזורזת ובלבד שלא יתבזבז זמן יקר, גם במחיר פגיעה בשיתוף הציבור ובהליכים הדמוקרטיים.
הכוונה בהליכים דמוקרטיים היא לרגולציה המסדירה את תהליכי שיתוף הציבור בתכנון בישראל.
חוק התכנון והבנייה אמנם עושה זאת על ידי הטמעת סעיפי שיתוף ציבור הנשענים על שלושה עקרונות משפטיים מרכזיים: עקרון השקיפות, עקרון הדמוקרטיזציה של ההליך המנהלי וזכות הטיעון, אך לצערנו, הוא פועל בעיקר למראית עין. הסעיף הנוגע לדמוקרטיזציה נוגע בדיוק בנקודה החשובה ביותר: ״הגברת הסולידריות של היחיד עם הממסד ושמיעת דעתו של הרוב הדומם״. אבל בישראל כמו בישראל, הסעיפים המתייחסים לשיתוף הציבור לא באמת משתפים את הציבור ולמעשה ניתנים לעיון הציבור רק לאחר התכנון. מצב כזה מעקר את יכולת האזרח להשפיע, במקרה הטוב, ונתון לכשל תכנוני בקנה מידה רחב, במקרה הגרוע.
אסור ששיתוף הציבור תהיה רק סיסמא. זוהי הבטחה שאנחנו נותנים לדורות הבאים!
ההחלטות שאנו מקבלים, ישפיעו על חייהם של ילדינו, נכדינו ועל עתידה של החברה כולה. מדובר על כל תהליכי קבלת ההחלטות של אזרחי המדינה בעוד 50 ו-100 שנים כמו: היכן לגור? היכן לקנות דירה? היכן לעבוד? היכן להקים משפחה? ועוד, והן יושפעו מההחלטות שאנחנו, האזרחים ומקבלי ההחלטות, מקבלים כעת. לכן, מונחת על כתפינו אחריות בקנה מידה היסטורי ומשמעותי מאד.
הדוגמה העדכנית ביותר היא תשתיות הסעת ההמונים בגוש דן. משך יותר מארבעה עשורים התעכבה התכנית להקמת מערכות הסעת המונים בשל שיקולים פוליטיים, מחד, וראייה צרה וביורוקרטית, מאידך, מה שהוביל את גוש דן לעברי פי פחת תחבורתי.
גם לאחר שהתכניות יצאו אל הפועל, שיתוף הציבור היה בגדר המלצה ונמהר מדי. והנה, כשכבר יצא הפרויקט אל הפועל ונדרשות כעת החלטות נוספות, עולים קולות חדשים המבקשים לקבור את הפרויקט התחבורתי החשוב ביותר לישראל בשל שיקולים פופוליסטיים, וכמובן, ללא כל שיתוף של הציבור. ההשלכות עלולות להיות הרסניות.
קיימת כיום קשת רחבה של כלים להצגת תכניות תכנון עתידיות. עם מעט גמישות ויצירתיות ורצון של רשויות התכנון, אפשר לבצע זאת בפועל. בישראל, הפיתוח הוא בלתי נמנע, אבל הגיע הזמן שנתחיל לקבל החלטות כמו מדינה שפניה לעוד מאות שנים של קיום ולא עד מועד הבחירות הבאות.