רגב כהן
​
ממורנדום בשבילי הוא זיכרון, וכל התהליך הבימתי והנפשי שעברתי התבסס על התעמקות בזיכרונות. זה התחיל עם זיכרונות ילדות ועבר לזיכרונות בגרות, כאשר שיאו של התהליך החזיר אותי הרבה שנים אחורה לאהבה נשכחת ולשנאה ישנה. זה מיד שלח אותי לקטע הרומנטי כי אני מטבעי אדם רומנטי, ונזכרתי באהבה הישנה מהגן, שהוציאה ממני גם בריקוד את הילד שבתוכי. בהתחלה היה לי קשה להיפתח לרעיון הזה, כי רוב הזיכרונות הם בעיקר רעים וקצת קשה לפתוח את הקופסא, ולכן לקח לי די הרבה זמן להיפתח למשמעות של היצירה הזאת. גם בנוגע לזיכרונות של אמיר שהושלכו עלינו כרקדנים, זה היה לי מאוד מורכב לקחת זיכרון של מישהו אחר ולנסות להחיות את התחושות והמחשבות. זו עבודה כפולה ומכופלת אבל גם מעניינת, דווקא בגלל שלא מדובר בזיכרון שלך.

גאל ואן לירדה

ממורנדום הוא מופע זיכרון על 20 שנות הלהקה, אבל בעיקר ערבוב בין זיכרונותיהם האישיים שלנו כרקדנים יחד עם זיכרונות מיצירות הלהקה, וזיכרונותיו של אמיר כאדם וכיוצר. במהלך גיבוש המופע עברתי עם עצמי תהליך מאוד אישי. השלב הראשון היה עצם ההזכרות בחוויות ילדות עוצמתיות ששכחתי או הדחקתי, והשלב השני והלא פחות מורכב, היה לחלוק את אותם חוויות עם צוות הלהקה ולהביא אותם לידי ביטוי כרקדנית במופע עצמו. עבורי זה היה מאוד מאתגר לחבר את זיכרונותיי יחד עם זיכרונותיה של הלהקה, אבל העובדה שעברנו את תהליך ההיחשפות כולנו יחד, כולל אמיר בעצמו, נתנה לי הרבה כוח וגם הוסיפה נופח משמעותי ליצירה ולתוצאה הסופית. התהליך שעברנו יחד עורר בי גם כל מיני שאלות שלא עסקתי בהם עם עצמי הרבה עד היום, כמו איזה דברים אנחנו זוכרים? למה דווקא אותם? האם אנחנו בוחרים מה לזכור ומה לשכוח? כמה שליטה ובחירה יש לנו בתהליך הזה? ועד כמה הצורך שיזכרו אותנו בצורה מסוימת משנה ומשפיע על הפעולות והבחירות שלנו בחיים?

שחר דולינסקי
​
ממורנדום בשבילי הוא מסע מאוד אישי ופרטי. אני יחסית חדש בעולם המחול ומתמודד עם הרבה תסכולים ובלבולים שהעולם הזה גורם לי בחיים, יחד כמובן עם הרבה עונג וסיפוק. בדיוק מהמקום הזה אני מאוד יכול להתחבר ליצירה הזו שיש בה הרבה עיסוק בעבר שהיה ואיננו. אני רוצה לחזור לתחושות העבר ולמקום שאני כבר לא מצליח להיות בו. היו לי בעבר הרבה הצלחות, רוגע ושלווה, ועכשיו בעולם המחול שמהווה בשבילי מטרה חדשה ומאתגרת, אני שוב רוצה להגיע למקום המוצלח הזה, ונתקל באתגרים שקשה לי להתמודד איתם ולהגיע לתחושת רוגע ושלווה בחיים כמו פעם. ממורנדום נותן הרבה מקום לחוויות האישיות שלנו כרקדנים. אמיר לקח את חומרי הזיכרון שלו ונתן לנו להלביש עליהם את הפרשנות האישית והתנועתית שלנו, דרך קטעי סולו שמבטאים את נקודת המבט והאינטרפרטציה שלנו. אחת המשימות הייתה לבחור איזה שיר שקשור לזיכרון שאליו אנחנו מתחברים, וליצור סביבו קטע סולו שמדבר בשפת היצירה ומפתח אותה. תהליך מאתגר ומדהים...