רקוויאם לקוטורייר- אזדין אלייה, איש קטן - אדם גדול / נעה ארבר
מותו של אזדין אלאייה, בנובמבר האחרון, היכה בתדהמה את כל ידידיו ומוקיריו. כל הנשים שלובשות את עיצוביו ועולם האופנה כולו מתאבל על לכתו של אדם ויוצר נדיר, אשף אמניות הלבוש שמיקד ומיצה את כישוריו המגוונים בתחום האופנה העילית. עצובים חלוציים שהיו מקור השראה למעצבים שאימצו והפכו אותם למגמות אופנה חמות ושורדות. אזדין היה אלוף השמלות הנצמדות, מחטבות הצללית האולטימטיבית. הוא היה "מהנדס בגדים אוטנטי, מקור נדיר להשראות וחשיבה", הספידו אלבר אלבז. ואכן אזדין היה מורם מעם, מורם ורבם של מעצבי אופנה במאה ה- 20, ובין אחרוני הקוטוריירים האמיתיים, שהגה רעיונות והינדס את הגזרות והבגדים במו ידיו. אכן אמן במלוא מובנה של המילה וקוטורייר במלוא מובנו של התואר שזוכה בו רק מי שמיישם את חוקי הקוטור ואת ההתחייבויות המשמעותיות ליצירה מושלמת. מעצבים ספורים כיום נשמעים לחוקי התפירה והעיצוב העילי בקפדנות ודקדקנות כפי שהתנהל אזדין.
אזדין זכה להציג את יצירותיו בתערוכות שהתקיימו במוזיאונים מובילים, באוצרות של טובי האוצרים. שתי תערוכות המתקיימות לאחרונה בפריז ובלונדון הינן רקוויום ליוצר העל, זן נדיר של אדם, (בהדגשה) אהוב ואוהב יחיד במינו. הלב מחסיר פעימה על לכתו.
במוזיאון העיצוב בלונדון מוצגת התערוכה "אזדין אלייה: הקוטורייר" בה מוצגות בהתאם לחשיבה של אזדין, שמלות חושניות שעיצב במהלך 40 שנות עבודתו ולצדן עבודות של יוצרים ואמנים שהעריץ, שהכינו לבקשתו עבודות לתערוכה. את התערוכה בלונדון הגה אזדין בחייו ובשיתוף פעולה עם קרלה סוזאני ואוליבייה סיילאר, היסטוריון אופנה מהפכני, אוצר נחשב של תערוכות אופנה למעצבים אוונגרדיים, ביניהם יוז'י יממוטו, מרטין מרג'יאלה, ריי קוואקובו, אזדין אלייה וניקולא גסקייה.
תערוכה נוספת שנפתחה בינואר האחרון, ב- FONDATION AZZEDINE ALAIA בפריז, מוזיאון ייחודי ב- RUE DE LA VERRERIE 18 שנוסד על ידי אלאייה וחברו הטוב מזה שנים ארוכות, CHRISTOPH VON WEYHE מתוך כוונה להנציח את המורשת התרבותית והאמנותית של אזדין, להציג בו את אוצרותיו, אלו שעיצב ואלו שאסף.
מוזיאון העיצוב בלונדון, צילומים : ANDREA & VALENTINA
אין דרך טובה להבין את טיבן של אופנות אלא במקום התרחשותן, ואין מפגשים מרתקים יותר מאשר עם הדמויות שיוצרות ומכתיבות אותן. ואכן, מאחורי התצוגות והבגדים, המסרים, האירועים והחגיגות פועלים בני אדם, אנשים שישותם ודרך חייהם האישית והיצירתית מעניינת ומסקרנת לא פחות מאשר הבגדים אותם הם מעצבים. אופנות באות וחולפות אך המעצבים נשארים, חווים ויוצרים, מתלבטים ונושמים את אבק הבדים והחומרים ואת אווירת היצירה הדחוסה. מערכת מורכבת של חיים בשביל האופנה, על שתי המשמעויות השונות: בנתיב האופנה ולמענה - בשבילה.
את המעצבים העדפתי לפגוש בסביבה הטבעית בה הם חיים, יוצרים ופועלים, נמנעתי מראיונות מזדמנים וחפוזים מאחורי הקלעים וסלדתי מהתורים הארוכים של עיתונאים וצוותי טלוויזיה שנושפים אחד בעורפו של השני על מנת לשאול שאלות, גם בנאליות ולא רלוונטיות. לא אחת תהיתי, האמנם ראינו את אותה התצוגה?
הראיון בו אני הכי גאה, היה עם אזדין אלאייה, ראיון שונה מכל האחרים. שנים חלמתי לפגוש את המעצב התוניסאי אך לא העזתי לגשת אליו, חששתי מתגובתו לפנייה של עיתונאית ישראלית. תקופה ארוכה עקבתי אחר העבודות שלו וקיוותי שיום יבוא ואזכה לראות את אחת מהתצוגות האינטימיות אותן נהג לקיים בביתו שבמארה. אוספים שהוצגו במועדים לא קבועים וללא כל קשר ללוח הזמנים המוכתב על ידי שבועות האופנה בפריז ועונות השנה הרלוונטיות. אזדין לא היה אחד מגלגלי מכונת האופנה המשומנת והתצוגות שלו לא היו עמוסות בדגמים ובמפלי קישוטים, שהיו סרי טעם ותכלית, לדעתו הנחרצת. כאינדיבידואליסט, במלוא הדר אישיותו היפה ולמרות אופיו הידידותי, הקפיד על פרטיותו, על אורח חיים אישי ודיסקרטי כמו גם על חרות טוטאלית במרחב היצירתי. אזדין לא היה מוכן לעמוד בלחצים של הכנת קולקציות עונתיות בזמנים מוזמנים, הוא העדיף ליצור בדרכו הייחודית ובזמנו הפנוי, כאשר הרוח היצירתית שרתה עליו.
GILLES BENSIMON
PATRICK DE MARCHELIER
עבודה, לדבריו, הייתה אהבתו הגדולה, על מזבחה היה מוכן להקריב כל דבר, ומאחר ולא היה כבול לזמנים ולתצוגות הרשה לעצמו לעבוד בקצב אישי גם אם היה איטי. אמנות הייתה מפלטו, הוא אהב ורכש יצירות אמנות כבר מגיל צעיר, וכאשר עייף מהעיסוק באופנה, מצא מפלט בעולם האמנויות האישי שלו -בין יצירות שרכש גם אם נאלץ לוותר על צרכים חיוניים.
אזדין היה עוף נדיר, יונה בודדת שלא מצאה את מקומה בקן של צפרים דורסות. כיוצר ענק ואדם צנוע ונעים הליכות, הוא היה בין הבודדים שהתידד עם מעצבים אחרים שאהבו את היושרה והאמיתייות שלו, הם סגדו לו והוא תמיד היה נכון לתמוך בהם. ואכן לא אחת נצפה, מה שלא רגיל לגבי מעצבים אחרים, כשהוא יושב בשורת המוזמנים הראשונה בתצוגות מעצבי אופנה שמציגים אמירות יצירתיות וחברתיות. ביניהם ריי קוואקובו, ז'אן פול גוטיה, ויוויאן ווסטווד ויוז'י יממוטו. גדולתו וזיקתו הקולגיאלית, יוצאת הדופן, זכורה משנות ה-90, בתקופה בה ווסטווד התמודדה עם קשיים כלכליים, הזמין אותה אזדין להציג את אוספיה באולם התצוגה של ביתו. אכן אדם רגיש ואהוב, מוערך ונערץ בשל כישוריו הנדירים, היצרתיים והטכנולוגים, סגנונו הטהור ואופיו הידידותי והאנושי. איש לא היה מתחרה שלו והוא לא התחרה באף אחד אחר, כמו פלג זך שזורם בשלווה לצדו של נהר גועש.
אזדין היה אוטודידקט שלמד את רזי האופנה העילית לגמרי לבדו, וגם סיגל לעצמו ייחודיות יצירתית שלא כל אחד יכול היה להבינה או לפצח אותה. הוא היה ויזכר כנכס לאומי (צרפתי) אמיתי, אולי האחרון, ששקד על יושרה אישית ועל הסטנדרטים הגבוהים של האופנה העילית הפריזאית. הוא תפר מחלצות לחברה הגבוהה ולא ויתר ללקוחות על מדידות חוזרות ומעייפות, לא עשה הנחות לעצמו ולא עקף את חוקי הקוטור. אומרים עליו שמאז פול פוארה ומאדליין ויונה, שני המעצבים הנערצים עליו, לא קם מעצב חשוב ממנו. ואמנם כ- 100 שנים לאחר שפול פוארה שלט, בסגנונו האוונגרדי, על נוף האופנה הפריזאית, שב אזדין להזרים בעורקיה תכנים וחיים חדשים.
"בהשוואה לפוארה, קוקו שאנל הייתה תופרת קטנה, אמר אזדין לליזה ארמסטרונג בראיון ל|הרפרס בזאר". אלא ששאנל סיימה את חייה כמילונרית ופוארה ללא סנט אחד. זו אחת האירוניות של החיים שמקשה להאמין שכוח עצום כל כך מת כאלמוני ונמחק מההיסטוריה של האופנה. פוארה היה נועז וראשון בכל מה שעשה, העיצובים שלו הקדימו את זמנם, היו הכי מודרניים ומקוריים, אני שמח שבמרבית הקולקציות העכשוויות ישנם איזכורים לעיצוביו".
חדור רוח הרפתקנות, נחישות והתמדה צרופה, רצופה במחקר טקסטילי ואתגרים יצירתיים הפך אזדין לאחד המעצבים החשובים והמשפיעים, החל מהמחצית השנייה של המאה ה- 20, מי שבנחישותו וכישוריו סלל את דרכו להיכל התהילה. אופנה ניסיונית, לא הפחידה אותו, פשרות וקיצורי דרך לא אפיינו את הלקסיקון שלו ובניגוד לפרימדונות מוכרות בעולם האופנה, המסובבות בשרתים מקצועיים, אזדין היה איש עמל, תרתי משמע, שתכנן ובנה את הגזרות והדגמים, עיצב את הבדים, הסריגים והמרקמים הייחודיים, גזר, דיגם ומדד אותם על הדוגמניות, אפילו תפר וגיהץ במו ידיו. אזדין מלך הבגדים הנצמדים, “THE KING OF CLING” כפי שהגדירה אותו סוזי מנקס, היה אשף החיטובים, הראשון שהצליח לעצב מחדש את גוף האשה, להצניע פגמים ולהדגיש את הקווים היפים של צלליתה.
אזדין אלאייה והוריו נולדו בתוניס, סביו הגיעו לתוניס עם מגורשי ספרד. מגיל צעיר נחשף לחינוכה הפתוח של אימו, שפתחה בפניו את הדרך לעצמאות אך עזבה את המסגרת המשפחתית בהיותו צעיר. אזדין שחונך בבית סבו עלי וסבתו מנו ביה, זכר את החום והאהבה שהעניקו לו, את האופטימיות, החכמה ושמחת החיים שספג בביתם. מנו ביה לימדה אותו להיות שמח בחלקו, להאמין בעתיד טוב יותר ולנצל הזדמנויות כי הן אינן חוזרות. הוא זכר בגעגועים את הקשר המיוחד לסבו ואת הסיפורים שנהג להקריא לו, מדי יום חמישי, עת הסבו יחד על הרצפה, שתו קפה וכוס מים, עישנו נרגילה והאזינו לשירתה של אום כולתום. כבר בילדותו למד אזדין, מקרובות משפחתו,להבחין בטיבם של בגדים טובים ואלגנטיים, סגנון שאפיין את בגדיהן ואת הסגנון הקולוניאלי של הבגדים שהיו בחנות של דודו. הוא התמיד לעקוב אחר עבודותיה של דודתו מאדם דאראס שרקמה לסבתו בגדים מופלאים, הרבה להסתכל במגזינים של אופנה כאשר עבד אצל המיילדת מאדם פינו, שגם עודדה אותו ללמוד בבית ספר לאמנויות. פרק חשוב בהשכלה היצירתית רכש ממאדם רישארד, קוטוריירית טוניסאית שפתחה בפניו את דלתות האטלייה שלה ולימדה אותו את סודות התפירה העילית.
אזדין למד פיסול בבית ספר לאמנויות יפות בתוניס ולמרות שלא מצא עניין בתחום עיצוביו הראשונים לא נפלו ברמתם מפיסול אמנותי.
על מנת לממן את לימודיו בבית הספר לאמנויות, עבד בשעות הפנאי בכל עבודה מזדמנת ובלילות עסק בתפירה לידידותיו ולבית אופנה קוטוריירית תוניסאית. חלומות גדולים היו לו, גדולים ממידות גופו הנמוך אך לא מאנרגיות היצירה שדבקו בו. לאחר שסיים את לימודיו בשנת 1957, ארז את מטלטליו הצנועים ואת חלומו הישן לפסל בבד ולא בשיש, ונחת בפריז, העיר שהקסימה אותו משחר ילדותו.
ההתאוששות מההרפתקאה האתגרית ומהמעבר לארץ נוכריה ולתרבות זרה לא היה קל. את הסאגה הפריזאית החל כשוליה בבית קריסטיאן דיור אך נאלץ לנטוש מאחר ולא היה מסוגל להתמודד עם הטינה למוצאו הצפון אפריקאי, למרות שצרפת הייתה מעורבת, באותה העת, במלחמת אלג'יר. לאחר מכן עבד כשנתיים בבית גי לארוש ומשם עבר לעבוד כשמרטף ועוזר טבח, בבית משפחה פריזאית אמידה. את שעותיו הפנויות הקדיש לעיצוב ותפירת בגדים למעסיקה שלו ולחברותיה האלגנטיות, הזדמנות נדירה להכיר את אנשי החברה הגבוהה, אמנים סופרים, שחקנים וצלמים שלמדו לאהוב את האיש הנדיר, את תכונותיו האנושיות ואת הזווית השונה והרדיקאלית שעיצבה אותו כיוצר. אופיו הבוהמי ועיצוביו המופלאים ריתקו את דמיונן של נשות החברה ושמו של המעצב המיסתורי עבר מפה לפה ועד לאוזניהן של כוכבות קולנוע שעלו לרגל לסטודיו שלו, בינהן קליינטית מיסתורית, גרטה גרבו שהגיעה אינקוגניטו, הזמינה ונעלמה.
הדוגמניות הנחשבות בשנות ה-90, נעמי, לינדה, ורוניקה, יסמין וקריסטי השתתפו בתצוגות שלו. הן היו מוכנות לוותר על תצוגות שהאדירו את חשבון הבנק שלהן אך לא היו מוכנות לוותר ולו על תצוגה אחת, של אזדין. הוא העסיק אותן, האכיל, תמך והלביש אותן, ברוב המקרים שילם להן בבגדים שהחמיאו להן ושרדו יותר מכל בגד אחר. "הן כולן בנותי, אני גידלתי אותן", אמר אזדין בפגישתנו הראשונה. ואכן אין להטיל ספק באהבתו חסרת הגבולות לנשים ואת ההערכה והאהבה הכנה וההדדית של נשים אליו.
חייו הסוערים של אזדין רצופים הרפתקאות נועזות, מאבקי קיום והישרדות מנצחת שזיכו אותו בכתר היוקרתי כאחד החייטים המעולים של עולם האופנה, המעצב שהמציא בדים חדשים והתנסה בגזרות שלא הוכרו עד כה.
ARTHUR ELGORT
.jpeg)
ARTHUR ELGORT
.jpeg)
אזדין ולינדה אוונגליסטה צילום SANTE D'ORAZIO
אמנם הוא נחשב למעצב הבגדים הכי מפתים אך אזדין היה ונשאר אדם פשוט וצנוע שמתמקד בסגנון לבוש מחמיא ונגיש. המונח LESS IS MORE שמאפיין את סגנונו שכביכול נראה מינימליסטי, שונה מהדרך בה הוא מעצב, משקיע ומתחכם את חזותם של הבגדים. אין חולק, עיצוביו ראויים יותר להגדרה MORE IS MUCH MORE.
בשנת 1993 לאחר שהחלו השיחות על הסכמי אוסלו, פגשתי את אזדין באחת מתצוגות המעצבים בפריז. הצגתי את עצמי ושאלתי האם יסכים לשוחח עם עיתונאית ישראלית. בחיוך חביב הזמין אותי לארוחת צהרים במטבחו הפרטי, לתצוגת אופנה אינטימית אליה הוזמנו 30 אנשי תקשורת בלבד, ולאחריה, הבטיח, יתפנה לשוחח אתי. זה היה אחד הרגעים המרגשים בקריירה שלי, חוויה שתמיד מלווה אותי.
מאז כל מסע לתצוגות בפריז היה מלווה בתכנון מדוייק כדי שלא אפסיד את הביקור אצל אזדין או את הארוחה שבושלה בהדרכתו האישית.
אלא שלא הארוחה הצרפתית המדוייקת שריתקה אותי ולא גינוני האירוח המופתיים של אזדין, האיש עצמו מרתק, איש קטן קומה אך אדם גדול ונדיר השונה בכל מהותו, כישוריו ואופיו מכל מעצב אחר.
13 שנים חלפו מאז הפגישה הראשונה שחזרתי לשיחת ראיון על השינויים הדרמטיים בעולם האופנה, בעולמו האישי והיצירתי.
לאחר הראיון ביקשתי לבקר באטלייה, "ברור, אמר אזדין, בואי לראות כיצד אנחנו עובדים". אני מבטלת את כל תכניותי האחרות, מוותרת על התצוגות, של אותו היום, ומתייצבת עם המצלמה בסטודיו.
אני יכולה לצלם? "את יכולה לעשות מה שאת רוצה", אמר אזדין תוך שהציג אותי כידידה ותיקה. בחרתי להבין את דבריו פשוטם כמשמעם, אך עם לא מעט נקיפות מצפון מצאתי את עצמי חגה סביבו ו"מפריעה", בוחנת ומתפעלת מהדרך המופלאה בה הוא מטפל בבדים ומוליד את הבגדים. הביקורים בסדנאות של מעצבים אחרים לא הניבו ולא לימדו ולו מעט על התנהלות זהה לזו של אזדין. בניגוד לכל מעצב אחר, אזדין היה היד הימנית והשמאלית של עצמו ואפילו זה ש"אוסף את הסיכות" והוא אכן לא בחל בכל "עבודה שחורה" הקשורה לעבודות הסטודיו. זכיתי בחוויה מופלאה שאיפשרה להבין את אופיו הטוטאלי, להציץ כיצד, במיומנות וקפדנות עיקשת, חיבר בד לבד השחיל סיכות גזר וליטש את הגזרות. ובסופו של תהליך הוא זה שגיהץ וליטף את הדגם המושלם.
הדרך הארוכה והמוקפדת בה הוא עיצב לא איפשרה ליצור אופנה עממית וגם לא היה לו עניין לעצב בגדים רק בגלל ששמו יתנוסס עליהם. אזדין בניגוד למעצבים אחרים, סמך על עצמו בלבד, הוא היה חייב לגעת בבדים ולחוש אותם, את הזרימה והתנועה שלהם.
"אינני יודע אם קשה או קל לעבוד במחיצתי, אני דורש הרבה מעצמי ומשאיר לעובדים לדרוש מעצמם. יש לי צוות נאמן ואיכותי שעובד במחיצתי שנים רבות ושוהה בסטודיו שעות רבות, הרבה יותר מאשר שוהה בביתו. זו המשפחה שלי וכמו בכל משפחה שחיה בהרמוניה, יש בינינו הבנה הדדית, בני המשפחה מכירים אותי היטב ואולי טוב ממני, לא הייתי מסוגל לעבוד בדרך שונה".
"נכון שהוא דורש אך גם יודע לתת, הוא רגיש ורחב לב, חושב ומתחשב, יודע להעריך ולהעניק", אמר אוליבייה, שעבד לצדו שנים ארוכות. הוא פרפקציוניסט שלא מוכן להתפשר, הוא מסוגל לשרוף סדרה שלמה של דגמים אם הם לא יעמדו בסטנדרטים שלו".
בביתו של אזדין התגוררו לצדו חבריו הטובים ביותר, חיות מחמד, חתולים וכלבים-בני משפחתו כהגדרתו. כאוהב חיות לא השתמש בפרוות אמיתיות אלא בפרוות מלאכותיות ובפרוות ועורות של חיות שאנשים נוהגים לאכול וגם בעורות קרוקודיל, "חיה שאיננה ידידותית בעליל".
בעולם בו שולט השיח העתידני לאזדין אין תשובות הנוגעות לאופיה של האופנה בעתיד. "אני חי מיום ליום ונולד כל בוקר מחדש, שופע אנרגיות ומוכן לכבוש את העולם. אני יודע שיש עוד הרבה מה ליצור ולעשות, אך אינני מתיימר לדעת מה העתיד צופן וזה גם לא מעניין אותי, חשוב לי יותר מה אעשה עכשיו, כיצד אזרום וכיצד אצור ריגושים חיוביים. אווירת האופנה המנופחת והמלאכותית משקפת תהליך מכוער ותחרותי של צבירת כח וכסף. כיום, אנשים מתעניינים בעטיפות ולא בתכנים, באופן בו מוצגים הבגדים ולא באיכותם וגם מי יושב בשורה הראשונה ולא מה מוצג על המסלול.
במבט חטוף עיצוביו של אזדין נקיים ופשוטים, חפים מכל שריטה. במבט בוחן ניתן להבחין בייחודן של הפנטזיות שהשקיע בדגמים ובמרקמים הנדירים , בייחודם של הסריגים המהפכניים במרקמי התלת ממד ובבגדי העור המופלאים בהם טיפל כאילו עוצבו מבדים, החל בחצאיות מתרחבות בגזרות מסתלסלות, חירורי תחרה, תפורים ועיטורים ידניים, רוכסנים ופירזולים שהיו חלק בלתי נפרד מכתב ידו שהניב והכתיב רבות ממגמות האופנה השורדות גם היום.
במרוץ המטיש של רכישת כשרונות ומותגי יוקרה, רכשה רשת "פרדה" את המותג של אזדין. "הם לא רכשו אותי, לא את הערכים שלי וגם לא את השם שלי. יש להם הערכה רבה למה שאני עושה וכבוד לחופש האישי והיצירתי שהצבתי לעצמי. איש מפרדה לא נמצא במפעל, איש לא אומר ולא מכתיב לי מתי וכיצד לעבוד".
כמי שלקח לעצמו חרויות חסרות גבולות, אזדין השיב לעצמו את המותג הנתמך כיום על ידי "ריצ'מונט" תאגיד יוקרה שוויצרי. עיצוביו של אזדין מעולם לא היו כפופים לעונה מסוימת או לזמנים מוכתבים. הקניינים המתינו בשוויון נפש להזמנה לבוא ולראות את הקולקציה, שלא בהכרח הייתה קשורה לעונה מסויימת, הקניינים והלקוחות המתינו בסבלנות לעיצובים הנדירים והאלזמניים שעיצב.
כאדם טולרנטי לא מפתיע לשמוע שיש לאזדין אלהים רבים והוא נוהג להתפלל לכולם, "אני לא רוצה לפספס, אולי אחד מהם לא יהיה ער" חייך אזדין באחת הפגישות. הסובלנות המופלאה וההתנהלות השוויונית מצאה את ביטויה בארוחות הצהרים במטבח של אזדין, חוויה חברתית מרתקת והזדמנות נדירה להכיר מי הם חבריו של אזדין ויש לו רבים כאלה. אנשים מכל התחומים, אנשי תרבות ואמנות מתחום התקשורת והאופנה, שבאים לפגוש אותו, לשמוע ולספר מסבים סביב שולחנות הענק המוצבים במטבח רחב ידים, באווירה נעימה ומזמינה, שעוצב והותאם לצרכים יוצאי הדופן של אזדין, לאורחיו הרבים ולצוות עובדי הסטודיו הסמוכים, מדי יום, אל שולחנו.
מי שמכיר את אזדין לא הופתע לפגוש בין אורחיו רשימה מרשימה של אנשים ביניהם הפסל הצרפתי סיזאר שעבודותיו מוצגות בביתו של אזדין, האמן ג'וליאן שנאבל שעזר לו לעצב את ביתו ושציורים מונומנטליים שלו תלויים על קירות הבית. אכן מארח מופלא והתנהלות מופלאה של אזדין שמכתיב את התפריט ואת דרך הכנתם של התבשילים, דואג שכל אחד מהאורחים, שאף פעם לא ברור מי מהם יגיע, לא יקופח. ביתו של אזדין נבנה במאה ה-17, בניין רב מידות שבעבר היה בית חרושת ב"מארה", אחד המחוזות היוקרתיים והמרתקים של פריז הישנה. מבנה עתיק, מוקף בחלונות ענקיים, ששופץ ועוצב לצרכיו המגוונים של אזדין. שטח של 5.000 מ'ר שמתנשא לגובה ארבע קומות עם מעלית עתיקה שמובילה מהמבואה לחדרי התצוגה ולחנות, לחדרי המגורים של אזדין ולסטודיו.
הבית מעוצב בסגנון אקלקטי עתיר ביצירות אמנות, אוספים נדירים, פסלים, ציורים, אמנות פולקלוריסטית ואוסף של רהיטים ישנים וחדשים אותם הוא נהג לרכוש בגלריות ידועות של ריהוט אמנותי. כבר בתחילת דרכו בפריז גילה אזדין עניין יוצא דופן ביצירות אמנות, ברהיטים אמנותיים ובמיוחד ברהיטים שעיצב JEAN PROUVE, מעצב רהיטים צרפתי שחי בשנים 1901-1984, ברהיטים של PIERRE LEGRAIN שעיצוביו מושפעים מהאמנות האפריקאית ושל MARC NEWSON שמעצב רהיטים פיסוליים.
אלאייה על תקרת האולם בביתו. יח"צ
למרות מטעני התהילה וההילה שעטפו אותו נשאר אזדין איש צנוע, שתמיד, אבל תמיד, לבש חליפת פיז'מה סינית בצבע שחור או כחול כהה. במלתחתו היו כ-400 ז'קטים (אזדין ספר) שנרכשו בעשיריות בחנויות סיניות. "נוח לי בז'קטים האלה, הם חוסכים זמן והתלבטויות מה ללבוש. אלו בגדי העבודה, בגדי החג וגם ה"בלק טאי" (העניבה השחורה) שלי. אבל, באירועים מיוחדים אני לובש את הבגדים החדשים יותר בעוד שאת הישנים והדהויים אני לובש לעבודה. בניגוד לאנשים אחרים אני משוחרר מכללי הטכס, אפילו לארמון האליזה ולקבלות הפנים של מלכת בריטניה אני האדם היחיד שמורשה לבוא בבגדים האלה". נכון שהוא ענו וצנוע ועד כדי כך שנמנע שלש פעמים מלקבל תארים שהוענקו לו, ביניהם "אביר לגיון הכבוד הצרפתי" היוקרתי שנשיא צרפת אמור היה להעניק לו.
לפני שנים ספורות, בבניין שנבנה במאה ה- 17 ב-RUE DE MOUSSY ,5 , סמוך לביתו של אזדין הוא פתח בית הארחה יוצא דופן, מודל חריג של מלון אקסלוסיבי אחר שאופיו עדיין לא הוגדר. האם זה מיניהוטל, בוטיקהוטל, מלון עילי, או סוויטת סגנון חיים. הכל נכון כאשר מדובר במלון של אזדין אלאייה, מלון שכולל שלש דירות בנות 100 מ'ר שכל אחת מהן מעוצבת בסגנון ואווירה שונים, עם רהיטי מעצבים יוקרתיים ואביזרים דקורטיביים שהושאלו מאוספו הפרטי של אזדין. האווירה המיוחדת והעיצוב המשתנה, בהתאם למצב רוחו של אזדין, מעניקים תחושה ביתית נינוחה והזדמנות נדירה, להתנסות בחיים פריזאיים הרחק ממוקדי המסחר הסואנים.
מי שהאתמול שלו נחשב להיום של מעצבים אחרים ובניגוד קוטבי לגורלו של פוארה, מלאכתו ומהותו של אזדין הוכרו וחובקו בחייו וכך גם מורשתו המהוללת תרשם בהיסטוריה של התרבות הצרפתית ותחרט על לוחות התהילה של עולם האופנה. עד כמה משמח אבל עצוב.
|