מסע הצלב – פנטזיות קתוליות במראת האופנה / נעה ארבר
השאלה הנצחית האם אופנה היא אמנות, האם ראוי שאופנה תוצג במוזיאונים לאמנות ברחבי העולם, והאם תאוותם של מוזיאונים מובילים ברחבי הגלובוס לארח את האופנה במשכנם הייתה קיימת אילולא הייתה נותנת מענה לאותה שאלה נצחית?

Gallery View, Medieval Europe Gallery

 כיום השאלה כבר איננה לגיטימית והתשובה מובנת מאליה, אופנה היא אפילו יותר מאשר תחום באמנות, אופנה היא לקט של אמנויות במארג אמנותי אחד שכולל, ציור, פיסול וצילום, מלאכות יד אמנותיות, צורפות ומשזרים אמנותיים של צבעים וצורות שחוברים לבגד. ולא מדובר באופנה כאמנות שימושית מאחר ולא כל בגד באשר הוא ניתן ללבישה או נכלל בקטגוריית המוצרים הלבישים. ולכן ראויים ונכונים יחסי הגומלין בין שני התחומים, ונכון וגם ראוי שתהיינה יצירות אמנות מעוצבות בהשראת בגדים, ושבגדים יהוו מקור השראה לאמנות, גם אם זו אמנות שלא ניתן ללבוש אותה. הכמיהה של מוזיאונים להציג מעצבים כאמנים ואופנה כלבוש אמנותי, או למצוא הקשרים בין אמנויות שונות לאופנה, מצוי בשיח המוזיאוני שאיננו שולל ואפילו מעודד ומחפש צידוקים לתופעה. אכן דיון מרתק מתנהל בימים אלה בתערוכה המתקיימת במוזיאון המטרופוליטן לאומנות - MET בניו-יורק. תערוכה הנחשבת לאחד מאירועי האופנה המובילים והמוערכים. "הגביע הקדוש" של תערוכות האופנה המתקיימות בעולם, ממנו ניתן לגמוע מידע מעשיר ומרתק על הצטלבות הדרכים שבין אופנה לדת וליתר דיוק כיצד פנטזיות ודמיונות קתוליים משתקפים במראת האופנה

צילומים באדיבות מוזיאון ה- METROPOLITAN

HEAVENLY BODIES: FASHION AND THE CATHOLIC IMAGINATION הינה הכותרת שנבחרה לתערוכה המתקיימת החל מחודש מאי ועד לתחילת אוקטובר השנה. נושא העוסק בהקשרים השונים בין דת לאופנה וביחסי הגומלין שביניהן אך בעיקר בהשפעה הסוחפת של הקתוליות על האופנה, וליתר דיוק מסעו של ה"צלב" - אביזרים ותשמישי קדושה, כמו גם מוצגים שאולים מהאמנות הקתולית, איקונוגרפיה ציור ופסול. מסע העוסק בסיפורים ומעמדים של הדת הקתולית ועד לאופנת שרתיה השונים של הכנסיה, החל בנזירים וכלה בקרדינלים ואפיפיורים. סגנון לבוש ייחודי שמוצא את ביטויו באופיו הצנוע והמינימליסטי של סגנון הלבוש הנזירי ועד למערכות המהודרות של אנשי הכמורה הגבוהה. מגוון עצום ורב ערך של מוצגים שאולים מעולם התרבות והאמנות הקתולית, בחלקם מתוך אוסף האמנות של המוזיאון עצמו ובחלקו האחר מהאוסף הנדיר של מוזיאון הוותיקן. במהלך שנתיים התנהל משא ומתן בין הוותיקן לבין אוצר התערוכה, אנדרו בולטון, שלאחריו הועבר האוצר יקר הערך - ההיסטורי והכספי, בטיסה ממדינת הוותיקן ברומא לניו-יורק כשהוא מלווה בשומרי ראש.

אופנות ודתות שזורות זו בזו וקיימים ביניהן, כיום ובעבר, יחסים דו ארכיים - ידידותיים אך גם תחרותיים. יחסים שהניבו יצירות אמנות היסטוריות שרבות מהן מוצגות במוזיאונים ברחבי העולם. גם בתערוכה הנוכחית מוצג בגלריית האופנה, המוקדשת לאנה ווינטור, נכס יקר ערך, כ-40 עבודות נדירות של אמנות כנסייתית שהושאלו מקודשי הקודשים של הקפלה הסיסטינית בוותיקאן; אביזרים ועדיים מהמאה ה-18 ועד למאה הנוכחית, בגדי שרד של אנשי דת וכמורה, גלימות קרדינלים ואפיפיורים וביניהם כתר משובץ 18.000 יהלומים ואבנים טובות, המוכר ככתרו של מייסד מדינת הוותיקן פאיוס ה-IX. התערוכה נפרשת גם בגלרייה הביזנטינית ובגלרייה לאמנות ימי הביניים של המוזיאון, השוכן בשדרה החמישית של ניו-יורק, וגם באגף נוסף של המטרופוליטן, ה-MET CLOISTERS, השוכן בצפון מנהטן בפארק פורט טריון, על גדות נהר ההדסון. אוסף עתיר נכסים המוצג בגלריות המוזיאון, שנבנה במאה ה-19. דגמי התערוכה מוצגים על הרקע הארכיטקטוני המיוחד של המוזיאון, הקשתות המעוטרות והקירות הספונים לבנים אדומות, ולצידן של יצירות אמנות היסטוריות שמהוות תפאורה מעצימה לתערוכה. מבחר מרתק של כ-150 פריטים שונים הכולל אלמנטים, דימויים וסמלים, איקונות ואיקונוגרפיה, אביזרים ומערכות לבוש, בעיקר לנשים, שעוצבו, על ידי מעצבי אופנה ידועים, מתחילת המאה ה-20 ועד היום. אוסף עצמתי שעוצב בהשראת מחלצות וגלימות, תשמישי קדושה ואלמנטים קתוליים אמנותיים טקסיים, שחושפים את תרומתה האדירה של הנצרות הקתולית לאמנות המודרנית בכלל ולעולם האופנה בפרט.

התערוכה מתקיימת השנה בחסותם של קריסטין וסטפאן שוורצמן ואורחי הכבוד אמל קלוני, ריהאנה, דונטלה ורסאצ'ה ואנה ווינטור, המארחת הקבועה של ערבי הגאלה, העורכת האיקונית של הווג האמריקאי והמנהלת האמנותית של ה- קונדה נאסט. בנוסף לכל התארים והכבוד העוטף אותה גם מכון האופנה נושא את שמה של אנה ווינטור, מחווה שהוענקה לה על תרומתה לאופנה בכלל ולמוזיאוןן בפרט. הנושא הגלובאלי בו עוסקת התערוכה דן בדו שיח שמתנהל בין קתוליות לאופנה, נושא שמעורר, אולי יותר מתערוכות קודמות, שאלות נוקבות שאינן בהכרח נוגעות להשפעות ההדדיות שבין דתות לאופנה אלא ביחסים שבין דתיות לחילוניות ובשאלת מקומה ומהותה של חברה החוסה תחת כנפי הדת. אכן נושא חם חוצה גבולות, מדינות, לאומים ומגדרים, דיון שהתערוכה לא מתיימרת לתת לו מענה ריאלי אך הוא קיים ובוער ולא מתחת לפני השטח אלא מצית את פניו. ואכן קצר המצע מלהזכיר את הרשימה הארוכה של מעצבים שהתייחסו לתרבות העיצוב וההסמלה הקתוליים, שהיוו מקור עתיר השראה לעיצוביהם. אמנים מאמינים ואתאיסטים יצרו בדימיונם המפואר מערכות לבוש מודרניות, בהשראת האמנות הקתולית הויזואלית והשימושית, ובהשראת דימויים, תשמישי קדושה ופריטי לבוש כנסייתיים. בין המעצבים המובילים, שעיצוביהם מוצגים בתערוכה, חשוב להזכיר את שמם של אלזה סקייפארלי, קריסטובל בלנסייגה, קוקו שאנל, קארל לגרפלד, ג'יאני ורסאצ'ה, ז'אן פול גוטייה, ז'אן ז'אק דה קסטלבז'ק, ג'ון גליאנו, קריסטיאן לקרואה, אזדין אלאייה, דולצ'ה וגבנה, ויקטור ורולף, ת'ום בראון, ורבים אחרים, אלו שאמנותם היא אמונתם ואלחרים שנשחפו בזרם המגמתי. ואכן זו תערוכה עצומה ומקיפה, החשובה והמושקעת מבין התערוכות שהופקו במכון האופנה ונאצרו על ידי אנדרו בולטון, האוצר ראשי של מכון הלבוש במטרופוליטן. תערוכה שמציגה פנטזיות קתוליות מופלאות, מעוררות השתאות והשראה. בצומת הזו בה מצטלבים אמונה ואופנה, קדושה וחילוניות מתעוררות גם שאלות ולאו דווקא מהמאמינים אלא מקהלים חילוניים שמתנגדים לכפייה מכל סוג שהוא. בעוד שהקתוליות איננה כופה סגנון לבוש כל שהוא, דתות אחרות מכתיבות למאמינים, וגם לאלו שאינם מאמינים, קודים של לבוש והתנהגות.

אז מה קורה בעולם האופנה, האמנם הוא הולך ומקצין, מיישר קו ומתפייס ולא רק עם הקתוליות אלא גם עם נהגי לבוש וסטנדרטים התנהגותיים של דתות אחרות ? עובדות אותן ניתן ללמוד מההסמלה הניכרת בלא מעט אוספי מעצבים. האם התהליך נובע מתוך הזדככות ואמונה טהורה, או שמא מתוך חרדה והירהורים כל שהם שאולי כדאי, וליתר ביטחון, לחזור לסוג כל שהוא של תשובה ? שמא, אי שם, בשערי שמיים יושבים להם, אלהי הדתות השונות שוקלים ומשקללים את מעשי האנשים וגוזרים את עתידם ? יש להניח, ובעיקר לקוות, שהגורם לכניעה המסויימת להסמלה ולסגנון לבוש צנוע, בדומה לאיסלמופוביה הפושטת בסדנאות המעצבים, שהנטייה נובעת מטעמים מסחריים ומתוך כוונה להרחיב את חוג הלקוחות. לא מדובר במעצבים ממוצא מוסלמי שמהדרים את סגנון לבושם, והם הולכים ומתרבים, אלא למעצבי האופנה הגבוהה שמקדישים אוספים סלקטיביים לקהל יעד בן דת מסויימת. ואכן האיסלמופוביה הולכת ופושטת לסדנאותיהם של מעצבים ובתי אופנה שמגלים חוש של סולידריות לדת, ולא בהכרח מתוך התחשבות בזולת, אלא, וזו הנחה בלבד, מטעמים מסחריים וכלכליים טהורים, שלא נובעים מהזיקה להזדהות, עם צניעות והתבדלות של קהלים וחברות סגורות ושמרניות, שהולכות ופושטות ברחבי העולם. חוגים שמחפשים "אופנה צנועה" ולא סטנדרטית. המונח עשוי להשמע כאמירה מכובסת אך במציאות הפך לתפישת עולם מקובלת שמגדירה את סגנון לבושם של מגזרי מאמינים בדלניים שמקפידים על סגנון לבוש מינימליסטי. בתקופה שבה ההדתה עומדת במרכז השיח התרבותי - החינוכי, חברתי והפוליטי, ניראה שגם מעצבי האופנה מוכנים לשים את ידם בגחלים הלוחשות, להזדהות עם סגנונות לבוש מוגדרים ואולי גם להזדכות בבוא יומם. ואכן, באוספים של מעצבי האופנה ניכרת רוח של התפייסות ונכונות לעצב פריטי לבוש מגדריים, בהשראת הדתות השונות ובמיוחד לקהלים איסלמיים שמחפשים דגמים בהשראת פריטי לבוש טיפוסיים לאיסלם, הבורקה, האבאייה והחיג'אב בראש המגמה. חלוץ "אוספי הראמדן" הוא DKNY, מותג שייסדה המעצבת האמריקאית דונה קארן שעיצב קולקציית ראמדן ראשונה לחורף 2013. המותג אמנם כבר לא שייך למעצבת היהודייה קבליסטית, אך מעניין כיצד מתייחסת קארן לתופעת ההזדהות, של מותג בעל רקע רוחני אחר, עם רוח האיסלם. שנתיים לאחר מכן החלו מותגים נוספים לעצב אוספי ראמדן ביניהם זארה, טומי הילפיגר, אוסקר דה לרנטה, מנגו, H&M, מרקס & ספנסר הלונדוני, שלא נחשב למותג אופנתי במיוחד אך משווק חשוב למגזר האיסלמי. גם מותגי על לא התמהמהו להתנהל באותה חשיבה ביניהם קלווין קליין, גוצ'י, ויוויאן ווסטווד ודולצ'ה וגבנה שקפצו על עגלת ההזדמנות הכלכלית, ועיצבו קולקציות, צנועות למדי, בהשראת האבאייה והחיג'אב. קרולינה הררה עיצבה קולקציה צנועה של מערכות לבוש ארוכות בצבעי הדגל של "איחוד האמירויות". וקארל לאגרפלד, בחושיו הרגישים, עיצב כבר ב- 1994, שמלת ערב שמחוכה מעוטר בפסוקים כתובים מהקוראן, לקולקציית הקוטור של בית שאנל. מחאת חוגים איסלמיים קיצוניים אילצו את בית האופנה להוציא את הדגם מהקולקצייה. במקביל להצדעת האופנה לעולם המוסלמי הולכת ומתרחבת רשימת מעצבי האופנה מארצות ערב שמציגים את אוספיהם על מסלולי האופנה בניו-יורק ובאירופה. ואכן נשותיהם של טייקונים ואילי נפט מגיעות לתצוגות האופנה העילית וגם רוכשות דגמים, לא בהכרח את הצנועים, אלא גם דגמים אופנתיים אותם הן נוהגות ללבוש בחוגים משפחתיים אינטמיים.

תהיה זו הזדמנות ראוייה להזכיר את הההתייחסות השולית לנושא הלבוש החרדי בקרב קהל מעצבי האופנה, ואולי בגלל שהיהדות נמצאת במקום התשיעי, בלבד, ברשימת עשרת הדתות המובילות בעולם, בעוד שהאיסלם במקום השני והנצרות במקום הראשון, כמובן. הגדיל בהתייחסותו ז'אן פול גוטייה שהקדיש את קולקציית חורף 1994 לאופנה חרדית שכונתה "שיק רבנים". אוסף מדוייק של פריטי לבוש שכללו שטריימלים מעוטרים בפאות מתולתלות, קפוטות וציציות. אין לנו מה לקנא בפרישה המתרחבת של סגנון הלבוש האיסלאמי, יחסית לתפוצה המזערית של סגנון לבוש חרדי וחסידי. מניעים של כפייה דתית לא מתאימים לנו. בעוד שלבוש איסלמי נדרש על פי דת וחוק במדינות איסלמיות מסויימות, שטריימלים, קפוטות, טליתות וגופיות עם גדילים וציציות, הינם פריטי לבוש אופייניים לקהל חרדי וחסידי בשכונות מסויימות. גוף מכוסה מכף רגל ועד ראש, כיסויי ראש ופאות נכריות לנשים לא מתאימים לרוח הדמוקרטית, לחופש ולתנאי האקלים המקומיים. סביר להניח גם שסגנון הלבוש החרדי אינו מפתה ואינו מפרה את דמיונם של מעצבי האופנה הגבוהה, שלא מוצאים בו אתגר יצירתי ולבטח לא מסחרי, למעט מעצבים ספורים, שאינם מחפשים להרחיב וליפות את סגנון הלבוש אלא להציג אותו כפי שהוא. הקולקצייה של גוטייה אמנם עוררה סערות אך גוטייה הסביר שכוונותיו היו טהורות ושהקולקציה עוצבה מתוך העניין שמצא בסגנון הייחודי. מעצב נוסף ששאל השראות ברורות מסגנון הלבוש החרדי הוא המעצב האמריקאי ת'ום בראון שקולקציית חורף 2013 שופעת גירסות חדשות לכובע השטריימל ודגמים בגוונים כהים של שחור ואפור, בקווי גיזרה שמזכירים את צניעותם של בגדי חרדים.