החילזון מהשפן...

מבוא

דפני מסבירה מדוע היא ממליצה לכם לרכוב לאט. ממש לאט.

מודה ולא אבוש, וראוי שהדבר ייאמר כבר עכשיו – אני אוהבת לרכוב מהר.
עכשיו, אחרי שאמרתי את זה, אני אעשה את הדבר המתבקש ואשכנע אתכם לרכוב לאט!
לא, לא תשמעו ממני הטפות מוסר הקשורות לבטיחות. אני מניחה שכל מי שניחן בקמצוץ של בגרות ואחריות יודע שחשוב לרכוב במסגרת המגבלות ולהיות תמיד בשליטה. זה בכלל לא העניין. הסיבה שבגללה אני להוטה כל כך לגרום לכם לרכוב לאט קשורה בהנאה מסוג אחר, ההנאה שבהתבוננות.

כל מי שרוכב על אופניים (וזה כולל מן הסתם את כולכם, כן, גם את זה שלא מרוכז עכשיו בכתבה – תפסיק בבקשה לסמס ותשקיע בי שתי דקות!) יודע שככל שהמהירות מתגברת, אנו מקצים יותר ויותר משאבי ריכוז במה שקורה על השביל ובשליטה באופניים הנעים עליו. מאחר שלכל אחד מאיתנו יש מאגר ריכוז שתכולתו קבועה מראש, ככל שנקצה יותר ממנו לשליטה ולמעקב אחר השביל, כך תקטן כמות הריכוז שנוכל להקדיש למה שקורה מסביב. או במילים אחרות – אם תרכבו ממש, אבל ממש, מהר, גם אם תעמוד בצד השביל גורילה בביקיני עם שלט שרשום עליו "מחפשת טרמפ לכוכב יאיר", הסבירות שתבחינו בה תהיה קטנה ביותר.

בסוף השבוע שעבר שוב יצאתי לטיול מדברי עם החבר'ה. מאחר שיצאנו לרכיבה בשעת בוקר מוקדמת, עמדה באוויר צינה מרעננת, ואני התמוגגתי כדרכי מהמראות, מהקולות ומהניחוחות של המדבר המתעורר. הרוגע והנינוחות שנסכו בי כל אלה גרמו לי, בניגוד למנהגי, להאט את הקצב בצורה משמעותית, וכך מצאתי את עצמי מדוושת בעצלתיים במאסף, מתבוננת ומקשיבה. ולמי שלא יודע מה ההבדל בין לשמוע ולהקשיב, לראות ולהתבונן, אסביר בקצרה: כשפקיד הבנק, למשל, מסביר לי באריכות על תנאי המשכנתא, אני רואה את המסמכים ושומעת את ההסברים אבל אני לא באמת שם... באותה מידה זו הייתה יכולה להיות אותה גורילה בביקיני שיושבת מולי (רק הפעם בחליפה) ומסבירה לי בנהמות על ההזדמנויות הנדל"ניות בכוכב יאיר... אבל כשהבת שלי חוזרת מהגן עם ציור חדש, אני מתבוננת היטב בכל קו וצבע ומקשיבה להסברים שלה, ויש סיכוי טוב שאזכור את הרגע הזה לשארית חיי.

אז ככה, כמו שאני רוכבת לי ומזמזמת איזה שיר שנתקע לי בראש מאתמול בערב, אני חולפת באיטיות בעיקול שבשביל, מקום שחלפתי על פניו פעמים רבות במהירות מבלי להקדיש לו תשומת לב, אך הפעם צד את עיני סלע קטן ומאובק שנראה לי, אפעס, מוזר משהו. אני עוצרת, חוזרת על עקבותיי, מקלפת מעל הסלע את שכבת האבק והחול וזה מה שנגלה לעיני:

כשעמדתי שם, באמצע הישימון, והתבוננתי בכתובת הזו, הפלגתי לרגע על גלי הדמיון לזמנים אחרים. בעיני רוחי ראיתי שיירות גמלים עמוסי תבלינים אקזוטיים, בדי קטיפה וחפצי חן החולפות בלב המדבר בדרכן אל ארמונו של איזה מלך. בעיני רוחי הן נעצרות כאן לרגע, והאיש שבראש השיירה, ברנש גבוה שעורו צרוב שמש וסחוף רוחות, מתכופף, מהמהם משהו ומורה באצבעו להיכן להמשיך.

התגלית הזו הייתה ודאי נעלמת מעיני שוב ושוב לו חלפתי שם במהירות הרגילה. היא, ועוד לא מעט פרחים, בעלי חיים, צורות גיאולוגיות ונופים שהקדשתי להם תשומת לב מיוחדת הפעם, גרמו לי לחוש לפרקים שמדובר במסלול חדש לחלוטין, אף שכאמור הייתי פה פעמים רבות. כשחזרתי הביתה חפרתי באינטרנט בניסיון להבין מהו הכתב הזה (ככל הנראה מדובר ב-South Arabian) ומהי משמעותו (אתם מוזמנים לעזור בפענוח).

כיף לרכוב מהר. אין על כך עוררין. אבל לאטיות יש הקסם הייחודי לה.
אשאיר אתכם עם שירה של דתיה בן-דור שמסכם בצורה מצוינת את העניין.


תפקחו את העיניים,
תסתכלו על העולם,
העולם מלא ביופי,
והיופי חינם.
תענוג להסתכל,
איזה יופי לעיניים,
אם יודעים להסתכל,
החיים יפים כפליים.
אז מי שלא מביט,
מי שלא מביט,
מי שלא מביט מפסיד את כל היופי.
מי שלא מביט,
מי שלא מביט,
מי שלא מביט,
מפסיד!

רכיבות טובות (ואיטיות...) :)
דפני.

עוד על רכיבת אופניים

הוסף תגובה

כדי להוסיף תגובה יש להתחבר למערכת

0 תגובות