כתושבי מדינה מזרח תיכונית חמימה ושטופת שמש אנחנו די מתעבים את החורף. וכשאני אומרת אנחנו – הכוונה בעיקר לרוכבי אופניים... כשמכ"ם העננים של השירות המטאורולוגי מתחיל להתכסות בכתמים בצבעי טורקיז וצהוב בשלהי חודש אוקטובר, נדמה כאילו כל קהיליית הרוכבים נכנסת למגננה... בפורומים וברשתות החברתיות מיד צצים ברנשים ששואלים בדחילו "אם מישהו יודע מה המצב בבן שמן", וכמובן איך אפשר בלי מה שכבר הפך לשם גנרי לגנרל חורף – "הסוכר רכיב?"
רוב הרוכבים שאני מכירה יבטלו רכיבה בלי הנד עפעף כשמזג האוויר בחוץ גשום, ואני שואלת את עצמי, למה בעצם? לכאורה רשימת הטיעונים התומכת בהישארות בפוך כשחורף בחוץ כמעט אינסופית, אך דפני כאן כדי להפריך אחת ולתמיד את כולן בעזרת סיפור על רכיבה אחת רטובה רטובה...
ומעשה שהיה כך היה...
לפני כמה שנים יצאתי עם חבורת הרוכבים שאיתה אני נמנית לאחד היעדים המוכרים באירופה לחופשת השנתית בחו"ל. כמו רוב הרוכבים בארץ גם אנחנו ניתקנו מגע ממסלול ההמראה בבן גוריון באמצע הקיץ אך מהר מאוד גילינו שחום יולי-אוגוסט יכול להיות רטוב עד מאוד באירופה. את פנינו קידם מזג אוויר סגרירי-מה שהצליח ברגע אחד להעכיר את האווירה הצוהלת שעמה יצאנו לדרך, והחיוכים הרחבים התחלפו תכף ומיד במבטים מושפלים וברטינות.
מזג האוויר ביום הראשון לרכיבה עוד עשה עמנו סוג של חסד, וארובות השמים נפתחו ממש בסמוך לחזרתנו למלון בסוף היום, אך מרגע זה הגשם לא הפסיק לרדת ולו לרגע, וכשעמדנו בבוקר אובדי עצות במרפסת, הוא רק התגבר, כאילו מתגרה בנו ואומר, נו, נראה אתכם יוצאים עכשיו לרכיבה!
כל חברי הקבוצה סבו על עקבותיהם ונעלמו איש איש אל פינתו אבלים וחפויי ראש, ואני נותרתי מול החלון והבטתי בייאוש בנהרות המציפים את הכביש. ואז ראיתי אותם. חבורת רוכבים חלפה על פני המרפסת ולא זו בלבד שניכר היה שאינם ממהרים להימלט מן המבול, אלא ששפת הגוף שלהם, מהירות הרכיבה וכיוונה העידו שהם אינם ערים כלל למטר המידפק על קסדותיהם, כאילו מדובר ביום אביבי שטוף שמש...
המראה הסוריאליסטי הזה היה עבורי התגלות של ממש. אם הם רוכבים, אין שום סיבה שגם אני לא ארכב, אמרתי לעצמי. "אני יוצאת לרכוב", זרקתי לחלל החדר, "מי שרוצה לבוא מוזמן".
רוב חברי הקבוצה נשאו אלי מבטים ספק המומים ספק מרחמים, ורק ג' הרהיב עוז ואמר: "חכי, אני גם בא".
לא אשקר. כשניצבנו על מפתן הדלת והגגון עדיין הגן עלינו מן הטיפות, השתהינו לרגע. ממש כמו אותו צנחן המתמהמה לפני שהוא שולח את רגליו קדימה וקופץ מן המטוס, גם אל ליבנו התגנב חשש-מה, אך הרגע חלף ופשוט יצאנו החוצה, עלינו על האופניים והתחלנו לדווש.
מי שכבר חווה רכיבה בגשם יזדהה מיד עם מה שאני עומדת לכתוב כאן, שהרי בדומה להרבה נושאים אחרים הקשורים לרכיבה (ולחיים בכלל), גם עניין ההתמודדות עם גשם הוא כולו בראש...
בדקות הראשונות היינו במגננה, עקפנו שלוליות, ועד כמה שהדבר יישמע הזוי, ניסינו ככל האפשר... אמממ... לא להירטב... אלא שמים, כידוע, הם אחד הכוחות החזקים בטבע וחיש מהר החלו להיקוות באגנים קטנים בעורף, על הירכיים ובעשרות מקומות אחרים ומשם זרמו להם בבטחה אל כל אותם מקומות ש... איך נגדיר זאת בעדינות, השמש אינה זורחת עליהם לעולם. כל מי שהתנסה בחוויה המפוקפקת של טיפת מים המזדחלת במורד הגב בואכה חריץ הישבן יודה שמדובר באירוע מטריד מאין כמוהו שמעביר צמרמורת מקצה הבהונות ועד הקדקוד.
חלפו עוד דקות מספר ובשלב הזה כבר היינו ספוגי מים כדבעי. ואז התרחש הקסם...
כשהגיעו מים עד נפש (תרתי משמע), פתאום הרגשנו כאילו אין כבר טעם להילחם. הרי ממילא אנחנו כבר רטובים אז מה יועילו המאבקים? וכאן התחיל הכיף הגדול!
אם אתם מסוגלים לשחזר את הרגע הזה שבו כילדים קטנים רצתם כאחוזי אמוק אל תוך השלולית הגדולה במגרש המשחקים, קפצתם, בטשתם ברגליכם והתזתם מים לכל עבר בצהלה, הרי שכך בדיוק חשנו אנחנו באותו רגע קסום שבו הפסקנו להילחם ופשוט התמסרנו כל כולנו לגשם.
אם קודם לכן עקפנו שלוליות, הרי שעכשיו דהרנו לתוכן בשאגות שמחה; אם לפני כן חצינו בזהירות קטעי בוץ, הרי שעכשיו התחרינו בינינו למי יש אופניים מטונפים יותר. והשמחה הייתה רבה.
באחת העצירות נתקלנו בקבוצת רוכבים מקומיים, ניגשנו אליהם מוצפים בחיוכים וצעקנו "ואאאווו, גם אתם רוכבים בגשם? האין זה מגניב ביותר?" כשהתקרבנו נדהמנו לגלות שהם פשוט לא הבינו על מה המהומה, "אנחנו רוכבים רוב השנה במזג אוויר כזה", הם ענו בשוויון נפש, "מה כל כך מסעיר לרכוב בגשם?" נו, טוב, נראה איך הייתם מגיבים לו לקחנו אתכם באוגוסט אל דרך הסוכר... זה חדש עבורנו, כאילו דא?
אחרית דבר.
הרכיבה הזו בגשם השוטף הייתה אחת החוויות המדהימות שחוויתי על אופניים. כשחזרנו, עייפים ורטובים (אך מרוצים), הביטו בנו שאר חברי הקבוצה בתדהמה ולא הצליחו להבין ממה נהנינו כל כך. ומאז, גם בחורף הישראלי, אני מקפידה לצאת לרכיבות גם בגשם מתי שרק מתאפשר לי.
כל עוד לא קר ממש (ובינינו, בישראל אפשר לספור את מספר הימים הקפואים על אצבעות שתי ידיים) ורק גשום, ביגוד מבודד פותר את הבעיה. בוץ? ובכן, אמנם חשוב לדעת לרכוב נכון בבוץ, בעיקר כדי לא להזיק למכלולים ולתלוש למשל את המעביר האחורי, אך פרט לכך, כל עוד אין מדובר בבוץ דביק שסותם את הגלגלים ועוצר אתכם מלהתקדם, הרי שאת הלכלוך עצמו אפשר לשטוף בסוף הרכיבה וזה לא כזה עניין גדול, מה גם שהחלקות בבוץ זה כיף!
והעצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לכם היא כמובן לזכור ש"הכול בראש" וברגע שתשתחררו מהנטייה הזו לנסות להתחמק מכל טיפת גשם, תגלו שרכיבה שכזו מזמנת לכם חוויה יוצאת דופן, מרעננת (תרתי משמע), כזו שתחזיר אתכם לאותם ימים בגן החובה שבהם שלוליות ובוץ היו סיבה אמיתית למסיבה. נסו בעצמכם, אני בטוחה שתיהנו. מילה של דפני!