MIX NO MATCH - זה העניין / נעה ארבר

מהן הסיבות שהובילו למהפכה הזו, כיצד התפתחה הנטייה לאנדרלמוסיה ולתוהו ובוהו של סגנונות? כיצד בליל של מגמות בעלות אופי מנוגד מתיידדות וחוברות ליצירה בעלת חזות נטולת הרמוניה, שנחשבת כיום כאחת מאמירות האופנה הנועזות והמעניינות? כיצד מה שפעם, וממש לא מזמן, נחשב לחסר טעם הפך לטרנד מנומס ומפוייס? האמנם אפסו משאבי הדמיון או פשוט עייפנו מרודנותה של האופנה המגמתית המכתיבה והעדפנו תחתיה נתיב של עצמאות, את החופש לבחור ולאלתר סגנונות וטעמים אישיים ? בין מגמות האופנה שתכבושנה את הסטיילינג הקיץ, וגם בחורף הבא, בולטת באופייה הזר והמוזר מגמת ההעמסה וחוסר ההתאמה שבין פריטי הלבוש השונים. רוח דווקאית אנטי ממסדית שמזכירה סגנון לבוש אקראי וסובלני, הבון טון העכשווי שמאמין ב"ערבב ואל תתאם" המנוגד לאמירה הקלאסית "ערבב והתאם". אכן סטיילינג אתגרי שרווח בסדנאות המעצבים, על מסלולי האופנה ועל מדרכות העיר ומפלס את הדרך אל גבולות עיצוב קוטביים באמצעות שילובי חומרים, מרקמים, צבעים והדפסים שזרים, בעליל, אלו אל אלו. סגנון לבוש שניתן לפגוש בשווקים אתניים או אצל מי שנאלץ להתמודד עם מלתחות מוגבלות וללבוש מה שמצוי ולא בהכרח מה שרצוי.

הנטייה לעיצוב שאינו הרמוני איננה בלעדית לתחום האופנה, הינה רלוונטית גם לתחומי עיצוב אחרים ולאנשים שמעדיפים אווירה אקלקטית על עיצוב טוטאלי מושלם. ואכן גם מיצירות אקלקטיות בתחום האדריכלות, עיצוב פנים ועיצוב המוצר, באמנויות ואפילו באורחות חיים, עשויים לנדוף ניחוחות יצירתיים חריגים. למעשה ההתמקדות במראה שלם הייתה קיימת תמיד ונבעה מתוך מניעים של כמיהה לשלמות ואולי מחוסר ביטחון להתנסות באתגרים ובאסתטיקה אחרת, ואולי מהעדר רצון או הבנה שניתן להיות שונים. למעשה תמורות רדיקאליות כאלה ואחרות באו לידי ביטוי עם חציית גבולות השמרנות, החל בעידן חולצות ה-T שמעמדן שודרג מפריטי לבוש בסיסיים למותגיים, כאשר הן הפכו לפריט אופנתי והחליפו את מקומן של הכותנות המחוייטות במערכות לבוש אלגנטיות. כאשר בגדי הג'ינס הועלו מהמכרות וממלתחת בגדי העבודה לאופנת פנאי, אופנה אורבנית ועד ליום בו כבר לא מגונה ללבוש מכנסי ג'ינס למשרד, או לצוותם, בשעות הערב, לעליוניות משי ומקטורנים מהודרים. גם נעלי ההתעמלות הסתמיות הפכו למוצר מותגי ומעוצב מחדש שמשווק כיום על ידי בתי אופנה עילית שמוצאים ששנכון ועדכני לצוות בינם לבין כל פריט לבוש לכל מראה ולכל אירוע.

כיום המושג מותר או אסור איננו רלוונטי, המותר נחשב לנדוש והאסור ליצירתי וייחודי. ואכן דברים רבים שלא היו מקובלים בעבר מקובלים כיום ומרבית בתי האפנה הגבוהה מייצרים פריטי לבוש בסיסיים, שאולים מהאופנה הפופולארית ומשלבים אותם עם פריטי לבוש מהודרים לערב. חשוב לדעת שהנטייה לאנדרלמוסיה מסוגננת איננה הכללה והתופעה איננה גורפת, זו רק אופציה מתעצמת, נוחה ומעניינת לאלו שמשכילים להתמודד איתה. מפליא שבשורת התוהו ובוהו החזותי מגיעה מבתי אופנה שנחשבים למובילי הסטייל המאופק והקלאסי. בתי אופנה ותיקים שאימצו דור חדש של מעצבים צעירים ונועזים שמעדיפים לעקוף את המסלול המקובל, לשבש ולהתנער מההגדרה "ערבב והתאם". דור שראה, ואולי עיצב כבר הכל, ומאמין במהפכים רדיקאליים ובהתמודדות עם מרדנות ודיסהרמוניה. אמנם החשיבות וההערכה שעולם האופנה רוחש לקלאסיקה ולסגנון המינימליסטי לא נשללה, גם מסורות ותרבויות אתניות, כמו גם הנהייה אחר עשורי המאה שעברה, ממשיכים להשפיע ולהניע, להזין ולשחזר את גלגלי האופנה. אולם הרוח החדשה, הנושבת מעל ומעבר למסלולי האופנה ולדפי הכרומו של מגזינים יוקרתיים, מנווטת את מגמות האופנה לקוטבים חדשים. יש להניח שישנם דברים ומגמות שיישארו לנצח אולם מה שבולט באוספי קיץ 2017, ובמידה לא מועטה גם בעונת החורף הבא, הוא נטייתם של המעצבים להשתחרר משמרנות ומורשת, כך שאם נחשוק להתלבש באופן שונה, ואולי מעניין, נצטרך לצאת מהמסגרת ולנסות להתלבש אחרת. קחו לדוגמה את קארל לגרפלד, כל עוד הקיסר האלמותי מקפיד להיצמד לגחלת השאנלית ולעצב חליפות טוויד, שלא בהכרח מזכירות את המקור, מורשתה של קוקו שאנל לא תרד מבמת המלתחות. גם בתי אופנה מובילים, איקוני הסטייל השמרני והקלאסי, נוטים כיום לאמץ את המיזוגים הפראיים ולשלב פריטי לבוש או קטעי בדים שבעליל אינם מתאימים אלו אל אלו. יתכן ש"האשמה" מוטלת על המעצבים עצמם, דור חדש של מעצבים צעירים ובועטים שיושבים, באופן בלתי צפוי, על כסאות גבוהים, יתכן גבוהים מדי למידותיהם, בבתי אופנה איקונים תוך שהם חוטאים למורשת בסטיילינג תוקפני ומיזוגים דיסהרמוניים; קלדיאוסקופ של צורות, מרקמים, הדפסים וצבעים שמנהלים שיח יצירתי חדש. אין ספק תופעה מעניינת ומסקרנת שמבקשת הסברים.

חלוצה בתחום הייתה העיתונאית ואמנית הסטיילינג אנה פיאג'י, עורכת מובילה במגזין ווג האיטלקי. פיאג'י שהלכה לעולמה לפני מספר שנים, הייתה הדמות הכי אטרקטיבית בסצנת האופנה הבינלאומית, טיפוס יוצא דופן שנהגה להתלבש בדרך מקורית ובמערכות לבוש ואביזרים שאיש מלבדה לא היה משכיל להרכיב מראות הזוייים כאלה. פיאג'י הייתה אמנית במלוא מובנו של המושג, מי שסללה את הדרך והכתיבה את ייחודו של הסגנון האישי. היא השכילה להתלבש וליצור מערכות לבוש מורכבות ואסתטיות שנדמה היה כאילו זה עתה, התלבשה בחדר חשוך ושלפה מהמדפים והמתלים פריטי לבוש ואביזרים שבעליל לא מתאימים אלו אל אלו. פיאג'י נהגה להגיע לבירות האופנה עמוסה במזוודות בגדים ואביזרי אופנה אותם נהגה להחליף בין תצוגת אופנה אחת לאחרת, מספר פעמים ביום. פיאג'י דמתה ליצירת אמנות מעוררת השראה, לטוב ולרע, אחרי הכל לא כל אחד יצירתי ומהפכני כמותה ולא לכל אחד דמיון מפואר כשלה.

צילום: יח"צ