יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

המסע שלי עם תיאטרון פלייבק


 אני עוסק בתיאטרון פלייבק שנים רבות.
דרך תיאטרון זה למדתי הרבה על עצמי ועל החברה.
העזתי לשחק בחיים האמיתיים כאילו אני משחק על במה.
מהו תיאטרון פלייבק?
תיאטרון פלייבק הוא מופע המשלב עקרונות של פסיכודרמה וטכניקות משחק.
במהלך המופע מאלתרים השחקנים הצגה הממחיזה את סיפוריהם האמיתיים של אנשים מהקהל.
התחלתי את דרכי בתיאטרון זה באמצע שנות העשרים, בתקופה בה שרתתי בקבע.
הייתי טיפוס דיי ביישן, מופנם, במסגרות הקבועות שלי העזתי להשתחרר אולם במפגשים עם אנשים חדשים, שלא לדבר על מפגשים עם בנות המין השני, הרגשתי כמו בתוך בקבוק של מיי סודה.
רוצה לצאת אבל לא מעז, לחוץ, מזיע, חסר בטחון.
היה לי קשה לדבר, חרדתי.
מול אנשי סמכות הייתי יכול לגמגם ולהתעוות.
אימאל'ה...

מעולם לא למדתי משחק לפני כן.
מעולם לא הייתי במסגרת בה העיסוק העיקרי שלה הוא לדבר ולשמוע אחרים.
זכיתי להצטרף לחוג תיאטרון פלייבק בבאר שבע.
בפעם הראשונה שהגעתי למפגש היה עלי לעצום עיניים ולהוציא קולות, איזשהו קול.
לכמה אנשים ניתנה ההזדמנות לעצום עיניים ופשוט לשחרר את מה שבא, לשחרר קול, לשחרר תנועה, בלי סיבה הגיונית, פשוט להתחבר לעצמך ולתת למה שיושב בפנים לצאת.
לי ניתנה ההזדמנות הזאת.
עפתי, פשוט הרגשתי שאני עוצם עיניים ולפתע אני מצמיח כנפיים, הקול התחיל לצאת, הידיים התחילו לזוז, הרגליים הגיבו, כל הגוף פתאום רקד. אף פעם לפני כן לא זזתי לצלילים העמוקים שיוצאים ממני.
הרגשתי שאני מתחיל להכיר את עצמי, אף פעם לא ידעתי שאני יכול להוציא כאלה צלילים ושאני יכול לנוע בצורה כזאת, שמחתי להכיר את הבפנים שלי.
לפתע המנחה, דני נבט שמו, אמר פריז.
פתאום הבנתי איפה אני, נחתתי, נזכרתי שאני במפגש תיאטרון פלייבק ראשון.
דני אמר להמשיך את מה שעשינו ולהתחיל להגיב לקולות של האחרים.
פתאום גיליתי שיש עוד מסביב, הגבתי אליהם בקול, פעם חזק, פעם חלש, פעם נבחתי, פעם שאגתי, פעם נבהלתי, פעם צחקתי.
הרגשתי שאני שומע צלילים שאף פעם לא שמעתי.
דני אמר שוב פריז.
שקט.
אני סקרן מה תהיה ההנחיה הבאה.
להמשיך את מה שעשינו, אמר דני, רק שהפעם להתחיל לנוע בחלל ולגעת באנשים, להישאר בעיניים עצומות ופשוט להגיב.
פשוט להגיב, אף פעם לא הגבתי פשוט.
תמיד הייתי ביישן, לא העזתי להגיב פשוט.
באותו הרגע הרגשתי שבעיניים עצומות אני יכול לעשות הכל, להוציא איזה קול שבא לי, לגעת איך שבא לי, ממש כמו חייה, חייה טורפת, חיה נטרפת, חיה שמחה.
הרגשתי שאני חי.
אני מגיב, אני מרגיש, אני פשוט נותן לעצמי להגיב בצורה ספונטאנית.
היום אני מבין עד כמה המפגש הראשון הזה פתח לי צוהר לעולם מיוחד.
לפני כן הייתי אדם שאת רוב זמנו בילה במחשבות עם עצמו, היה לי עולם פנימי מלא ועשיר, העולם הפנימי היה כל כך גדול עד שלא נותר לי מקום לעולם החיצוני.
לא הגבתי לסביבה.
לא העזתי להגיב.
פריז!!
בהדרגה לפקוח עיניים אמר דני.
קשה, מאד קשה היה לי לעזוב את המקום שהייתי בו.
מה, למה, שאלתי את עצמי, אני רוצה להישאר פה.
נבוך, נרגש ומלא בחוויות פקחתי את העיניים.
עברנו לשלב הפלייבק.
בהתחלה היינו בפליי ועכשיו פלייבק.
דני שאל למי יש סיפור?
מישהו הרים את היד.
הוא סיפר שכילד הוא זוכר שהלך בבית הספר ופתאום הרגיש שמצטבר אצלו גוש בגרון והוא החליט לשחרר אותו, הוא אסף את הגוש והביא סמכתה רצינית.
להפתעתו הוא גילה שהמורה המפחיד שלו מאחוריו, צופה בו.
הוא נבהל, התבייש וגמגם למורה סליחה.... הייתי חייב....
תודה, אמר דני, תתחלקו לקבוצות ותתכננו שיקוף.
התחלקנו.
החבר'ה הסבירו לי שעכשיו צריך להמציא הצגה, הצגה שתשקף את הסיפור.
אני חושב שבחרתי להיות הסמכתה.
אף פעם לא הייתי סמכתה.
למי שלא יודע, סמכתה היא אסופת רוק ירוקה וצהובה שמגיעה מתוך חלל הגרון, מהמעמקים יותר נכון.
כשמכתה, התגלגלתי, הוצאתי קולות, השפרצתי ומה לא...
בסוף, דני אמר פריז.
הצופים מחאו כפיים.
איזה כיף, גם שיחקתי, נהניתי וגם מוחאים לי כפיים.

במשך הזמן יצא לי לשחק כמעט כל דבר שבעולם, ים, הר, ילד, תינוק, אבא, סבא, דלי, חבל, בקיצור הייתי הכל.
במשך הזמן גם יצא לי לספר על הכל, פתאום נזכרתי גם אני בסיפורי ילדות, כמו זה שנעלבתי שצחקו עלי שהתחפשתי להולנדית ובאתי עם רובה לכיתה. "הולנדית עם רובה" , לעגו לי הילדים.

ככל שהזמן עבר רכשתי ביטחון, על הבמה חוויתי שלל של רגשות  שלא הרשתי לעצמי להרגיש מעולם.
היום אני מבין את התהליך.

תמיד הייתי טיפוס שחושב עם עצמו, מנהל דיאלוגים מעניינים עם נפש שלי, לא הצלחתי לשתף ממש אנשים.
גם שסיפרו לי משהו אז לא ידעתי איך להגיב, הייתי שוקל איך להגיב עד שזה היה מאוחר מדי.
מסביבי היו תמיד הזדמנויות ואני תמיד הייתי מתלבט אם להיענות להם,  פחדתי ליזום, הייתי נבוך להגיב.
ששומעים סיפור של אחר קורה דבר מרתק.
בלי לחשוב על זה, אתה מזדהה עם המספר.
אם מישהו מספר למשל שהיכו אותו והוא פחד להחזיר, אני עולה על הבמה וממש מרגיש שאני זה המספר, אני ממש מרגיש שהמספר כל כך סבל, שהוא היה ממש רוצה להחזיר מכות וזה ממש טוען אותי.
הטעינה היא כל כך חזקה שהיא גורמת לי לשכוח את אני החלש, הביישן, הטעינה נותנת לי כוחות עצומים, בלי לחשוב אני מוצא את עצמי בשיא עוצמתי.
שאני חושב על זה עוד  יותר אני מבין עוד דבר.
גם אני עברתי התעללויות, השפלות כאלה ואחרות.
אבל זה לא היה על הבמה, זה היה במציאות.
אף פעם לא הרשתי לעצמי להוציא את הכאב שהרגשתי, הייתי סגור מדי.
לא הראיתי לסביבה שאני סובל.
על הבמה, אי אפשר להיות בתוך עצמך.
על הבמה העזתי להרגיש את הכאב ולתת לו ביטוי , אני חשבתי אז שזה הכאב של המספר, זה לא שלי.
היום אני מבין שהכאב היה שלי, כאב שישב בבטן שנים.
הוצאת הכאב על הבמה נתנה לי מנוף לצאת מהכאב, להיות חזק.
ככל שהוספתי לשחק עבור אחרים, להביע את כאבם, להתגבר על הקשיים כך התחלתי לתת יותר ויתור ביטוי לרגשותיי שלי, בחיים מחוץ לבמה.

לאט לאט ובהדרגה הפך החוג הקבוצתי להיות קבוצה מקצועית לחלוטין, פלייבק באר שבע.
עם הקבוצה הופעתי בהרבה מסגרות מגוונות, נגמלים, אסירים, ילדים, קשישים, הכל...
חברי לתיאטרון הפכו להיות חברי האישיים, במשך הזמן ידענו הכל, אחד על השני
מרבית חברי הקבוצה עברו שינוי בחייהם.
מעיסוק בתיאטרון כתחביב לתיאטרון כמרכיב מרכזי בחיים.
הרבה בזכות עבודה מיוחדת של דני נבט,
האיש שהצליח לגייס סביבו אנשים מיוחדים,
לתת להם מקום להביע, ליצור ולהתחבר אחד לשני.
למדתי ממנו המון.
גם אני עברתי שינוי, בהדרגה...

יום אחד הזמין אותי הקצין הישיר והודיע לי שהוא מפטר אותי.
שנים רציתי לעזוב את הצבא אבל לא היה לי את האומץ.
למה? שאלתי אותו.
זה לא המקום שלך, יום יבוא ותודה לי, הוא אמר.
לפני מספר שנים ראיתי אותו ברחוב שינקין בתל אביב , ניגשתי אליו ולחצתי לו את היד ואמרתי תודה, בזכותך אני עוסק היום בתיאטרון.

לא מהר עברתי לתיאטרון.
אחרי הצבא עבדתי במחשבים, בחברת אינטל.
שנים פנטזתי לגור בת"א, להכיר אנשי תיאטרון, ללמוד תיאטרון, ללמד תיאטרון, לעסוק רק בפלייבק.
אני מאמין שפלייבק הוא אמצעי להתפתחות אישית.
מי שמשחק בפלייבק צובר במשך הזמן כלים לחיים, הוא מרחיב את יכולות התקשורת שלו.
יכולת לשמוע ולהבין את האחר, להיות אמפטי, יכולת לאזור אומץ ולהגיב בספונטאניות, יכולת להקשיב לשחקנים על הבמה ובעיקר יכולת לחשוף את עצמך בצבעים וגוונים רבים.

לצד העבודה שלי באינטל התחלתי ללמד בהתנדבות תיאטרון ילדים הסובלים מתסמונת דאון, ידידה שלי שאלה אותי אם אני רוצה לעזור לה עם הילדים והתלהבתי ואמרתי לה כן.
בנוסף, אספתי קבוצת מבוגרים בת"א ולימדתי אותם פלייבק.
אף פעם לא למדתי תיאטרון בצורה מסודרת,  ובכל זאת הרגשתי שאני יכול ללמד, צברתי שעות ארוכות מול קהל, חוויתי אין ספור תרגיליי משחק והרגשתי שאני מאד רוצה להעביר את זה הלאה.
הילדים העלו הצגה העוסקת בהגשמת החלומות, כל ילד שיתף את הקבוצה בחלום שלו ובסוף התהליך כולם הציגו את חלומותיהם.
עם המבוגרים העלתי הצגה בצוותא בשם "מסגרות" העוסקת בהתמודדות של אנשים עם מסגרות קשות ההצגה הייתה מורכבת מסיפוריהם האישיים של השחקנים.
למעשה, אף אחד מהם לא היה שחקן, גם אני לא הייתי במאי.
הגענו להצגה בזכות החיבור שנוצר במפגשי הפלייבק, לא דרך שיעורי משחק אלא דרך השיקופים. החיבור של האנשים לסיפורים של האחרים היה מאד חזק בגלל שכולם הבינו לעומק כל סיפור שסופר.

בסוף אותה שנה החלטתי להגשים את חלומי, לצאת מהמסגרת הבטוחה ולעבור לעולם המשחק.
להפסיק לאמץ את המוח ולהתחיל לעבוד מהלב.
כלכלית זה לא פשוט... :-)

נרשמתי ללימודי בימוי במכללת הסמינר.
קבלתי משם הרבה כלים.
היה לי מאד קשה להציג הצגה של מחזאי ולא סיפור של מישהו.
יותר קל לי לראות את המספר ולשמוע את סיפורו מאשר לקרוא טקסט ולנסות להתחבר אליו.
יותר קל לי לאלתר מתוך תחושות בטן מאשר להיות בתהליך חזרות מייגע.
במשך הלימודים הכרתי הרבה מורים ובמאים מנוסים, מכל אחד שאבתי הרבה.

לקראת סיום הלימודים הרגשתי שאני רוצה לממש חלום נוסף.
לפתוח קבוצת תיאטרון פלייבק שתהיה מורכבת מאנשי תיאטרון.
אספתי סטודנטים שלמדו איתי, מעלי ומתחתיי.
התחלתי ללמד אותם פלייבק , נפגשנו פעם בשבוע למשך שלוש שעות.
החלטנו לקרוא לעצמנו אקו, מתוך הרעיון שבפלייבק מהדהדים רגעים.
אחרי סיום לימודי התיאטרון נרשמתי ללימודי דרמה תרפיה במכללת תל חי.
אחרי שהעמקתי בלימודי תיאטרון הבנתי שעלי להעמיק בלימודי נפש האדם.
כחלק מהפרקטיקום  טיפלתי בילדים ובהורים בשירות הפסיכולוגי של עיריית תל אביב ובמבוגרים הסובלים מהפרעות נפשיות בבית חולים איכילוב.
נחשפתי לראות עד כמה השילוב של דרמה ותרפיה יכול לחזק את נפש האדם, הפלייבק היווה עבורי כלי באמצעותו הצלחתי להזין את המטופלים במוטיבציה, רגשות, תחושות, חיבור לעצמם, ובעיקר בחיות.
חיות שהצליחה להקים מהכיסא אפילו אנשים שסבלו מדיכאון או מחרדה חברתית קשה.

כיום, תיאטרון אקו גדל ומונה שבעה עשר חברים.
הקבוצה מאד מיוחדת, מורכבת מבמאים, כותבים, שחקנים, מאיירים ומוזיקאים.
אני מצליח לשלב את הניסיון שצברתי מהרבה הופעות ואת הידע שצברתי מלימודי התיאטרון.
השחקנים מצליחים לשלב את הידע התיאטרוני ואת היכולת הרגשית שלהם.



אני ער לעובדה המצערת שהרבה אנשים לא נחשפו לפלייבק.
אני מלמד פלייבק ילדים, נוער ומבוגרים וכל פעם אני מתרגש לראות איך הפלייבק עוזר לאנשים לראות זה את זה, לראות את עצמם וכשחקנים, הוא מאפשר פריצת דרך.
אני רושם במחברת את כל הסיפורים שאני שומע.
יש לי מאות סיפורים אנושיים של מגוון אנשים.
אני סקרן כל פעם מחדש לגלות מי יספר ומה יסופר.
כל סיפור נוגע בי.

היום אפשר לחוות תיאטרון פלייבק בכל מקום בארץ.

אני מזמין אתכם גם לצאת למסע, אפשר רק לנסות :-)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

לאהוב את עצמך

  תסתכל לה בעיניים תישך את השפתיים עד שזה יכאב לך קצת... ( "ככה זה", ברי סחרוף )   למה ללכת לטיפול? לפעמים אולי גם לך ...